אחת מהשאלות הכי נפוצות ששואלים אותי מטיילים רעבים בלונדון היא ״תגיד, איך פלאט איירון?״. לצערי התשובה לשאלה הזו כבר מזמן לא משמחת: ״הם התדרדרו בשנים האחרונות. זה לא רק הגודל של הסטייק שהצטמק, זו גם מידת העשייה, התוספות, השירות, הכל…״. אבל כששוללים אופציה פופולרית בקרב ישראלים, צריך להציע חלופה, וכאן נכנסת לתמונה גודמן (Goodman), מיני-רשת של שלוש מסעדות בשרים, בשלושה אזורים שונים בלונדון (מייפייר, סיטי וקנארי וורף) ששייכת לקבוצת ׳גודמן׳, קבוצה שלה גם מסעדות אחרות בלונדון כמו Beast, Zelman Meats ו-Burger & Lobster.
ב׳גודמן׳ עושים כבוד בעיקר לשני דברים: בשר ויין. נכון, יש כאן גם כמה מנות שמשלבות פירות ים או חומרי גלם אחרים, אבל העיקר הוא קודם כל הסטייקים. הבשר כאן מגיע בעיקר מבריטניה, ארה״ב או ספרד, מיושן במקום ונחתך מדי יום לבקשת הסועדים. הנתחים, כמו שתוכלו לראות בתמונה, מובחרים ומשויישים, והטעם… טוב, תיכף נדבר עליו.
הפעם החלטנו לבקר בסניף שנמצא בסיטי, שנמצא ממש קרוב לתחנת האנדרגראונד Bank. הגענו בערב שישי (רגע לפני העומס של הסופ״ש, ובכל מקרה למסעדות כאלה מומלץ להזמין מקום מראש), ורגע אחרי שהתיישבנו המלצרית הגיעה עם צלחת של נתחים, וסיפקה הסברים ממצים על כל נתח. אחרי שבחרנו את שני הנתחים המשויישים (והשארנו את הפילה גלמוד על הצלחת) הגיעה לשולחן סלסלה של שלושה סוגי לחמים וחמאה מלוחה. לחם הרוזמרין היה נשנוש לא רע להתחלה.
מיד נמשיך עם הכתבה אבל רגע לפני כן:
הנה האטרקציות והפעילויות המובילות השנה בלונדון. הן מבחינת מחיר והן מבחינת החוויה
הנתחים שבחרנו היו ריב-איי של 400 גרם (אנגוס שחור מארה״ב) וסינטה פריים ניו-יורקית של 350 גרם. מנות הפתיחה שבתפריט נראו לנו קצת מצועצעות, אז החלטנו ללכת דווקא על התוספות שבתחתית התפריט, שנראו לנו ׳לעניין׳ וקסמו לנו יותר: צ׳יפס עם פירורי כמהין ופרמז׳ן, מק אנד צ׳יז עם סלסת כמהין, ותרד מוקרם. לצידם הזמנו את יין הבית וקוקטייל של אמרטו סאוור עם חלבון מוקצף, שהיה פשוט ומעולה.
כל הפריטים הגיעו לשולחן ביחד כעבור זמן קצר. הסטייקים הגיעו כבר פרוסים, סקסיים ובמידת עשייה מדיום-רייר מדוייקת להפליא. לצד הסטייקים והתוספות, הגיעו גם שלושה רטבים: סטילטון, פפרקורן וביארנז. התחלנו בבליסת הסטייקים, ופסק הדין לא איחר לבוא: וואו (יש לקרוא במבטא ישראלו-בריטי פלוס פה מלא). באופן לא מפתיע התלהבתי יותר מהריב-איי (אני תמיד מעדיף אנטריקוט על סינטה). הנתחים היו שומניים במידה, טעם ממש ׳אגוזי׳ (סורי, אין לי דרך אחרת לתאר את זה), מרקם רך ועסיסי, השומן והבשר מתערבבים להם יחדיו בהרמוניה מופלאה, והמרגש הוא של ״אני ברגע זה בולס את הסטייק הכי טוב בעיר״. איפה פלאט איירון (או הוקסמור) ואיפה זה… ליגה אחרת לגמרי. גם הסינטה היתה משהו מיוחד (ביחס לסינטה), ונהניתי ממנה למרות שלרוב הנתח הזה הוא לא מהאהובים עלי.
התוספות לצד הסטייקים היו מגוונות ברמתם: צ׳יפס הכמהין הוא ללא ספק הטוב מסוגו בעיר, תוספת ממכרת במיוחד (ואני לא מהאנשים שמכורים לצ׳יפס), פריכים מבחוץ ורכים מבפנים, והכמהין מגורד בנדיבות. המק אנד צ׳יז קצת איכזב, כי ממקום כזה ציפיתי שיעיף אותי, ודווקא אכלתי ברחבי לונדון לא מעט מק אנד צ׳יז טובים ממנו. גם התרד המוקרם היה סביר, אבל לא יותר מזה (אכלתי טובים בהרבה). הרטבים שבצד היו באיכות מצויינת, כשבמיוחד הפתיע דווקא הפפרקורן (לרוב הרוטב היותר משעמם) שהיה עשיר במידה, והלך מצויין עם הצ׳יפס (יסלחו לי חברי הבריטים חובבי הגרייבי, להשתמש ברטבים על כזה בשר זה מבחינתי גובל בפשע).
מבסוטים מאיכות הסטייקים (והצ׳יפס כמהין), הזמנו עוד סיבוב של אמרטו סאוור, והמשכנו לקינוח (לא נשאר לנו הרבה מקום) – ברולה שוקולד לבן ופירות יער, שהמלצרית שכנעה אותנו שהוא שונה לחלוטין מ׳עוד קרם ברולה׳ בגלל השוקולד הלבן. בהתחלה זה היה נראה מאכזב והרגיש כמו עוד קרם ברולה, אבל בביס השני האסימון ירד – הקרם הזה הוא באמת קרם שוקולד לבן ולא עוד קרם וניל/פטיסייר. למרות הטוויסט, ההבדל באופן כללי לא דרסטי, אבל הקינוח הזה היא בדיוק מה שהיינו צריכים – קליל ולא מחייב או חשוב מדי, וגם ככה באנו בעיקר בשביל הסטייקים.
החשבון הסופי היה פחות או יותר מה שציפינו מארוחה ברמה הזו וכולל הדרינקים – 160 פאונד. סכום שהפך פחות או יותר ל׳סטנדרט׳ במסעדות ברמה כזו בלונדון.
אין ספק ש׳גודמן׳ מספקים כרגע סטייקים ברמה מהגבוהות שיש ללונדון להציע. סטייקים מענגים באמת, ברמה של ׳וואו׳ ולא ברמה של ׳הייתי יכול להגיע לזה בבית׳. אין בכלל מה להשוות למקומות כמו הוקסמור ובטח שלא לפלאט איירון, ולכן תדעו שאם אתם מחפשים מסעדת סטייקים שווה באמת – גודמן (וגם אחותה הגדולה ׳ביסט׳) היא כרגע הימור די בטוח.
לסיכום
- זיקוקים בפה: 4.5
- שירות ויחס: 4.5
- תמורה לכסף: 4
