האם אפשר לטייל בלונדון כמשפחה חרדית ישראלית בלי להסתיר את הזהות היהודית? יצאנו בחול המועד סוכות תשפ"ז (2026) עם לא מעט חששות, כובעי שמש שמסתירים את הכיפה וכוונה לשנות זמנית את שמו של הבכור. יומיים-שלושה אחר כך הילדים כבר רצו ברחובותיה הראשיים של העיר, דיברו עברית בקולי קולות ושחררו את הציצית מהמחבוא.
עוד לפני שהזמנו את הטיסה, כבר הייתה לי תמונה בראש: לונדון, הילדים, המקומות שאני אוהבת, האתרים האייקוניים, הפארקים והאווירה המיוחדת של העיר. ביקרתי בה כבר לא מעט פעמים, טיילתי גם מחוץ לבירה, ורציתי מאד שגם בעלי והילדים יחוו (ויאהבו…) את לונדון שאני מכירה.
אבל המציאות הישראלית של השנים האחרונות התיישבה לצד תוכניות הטיול.
אנחנו מדריכים כבר 8 שנים סיורים מושקעים בעברית בלונדון בשלל נושאים: סיורי אוכל, סיורי אמנות רחוב וגרפיטי, סיורים להכרות עם לונדון, סיורי מוזיקה, סיורי שכונות מגניבות, סיורי הארי פוטר ועוד...
אל תשכחו לעקוב אחרינו באינסטגרם להמלצות הכי שוות בלונדון באופן שוטף, ובדקו גם את רשימת המסעדות המומלצות שלנו כדי לאכול בלונדון הכי מיוחד וטעים שאפשר 😋
בארץ מדברים הרבה על הפגנות פרו־פלסטיניות ועל השינויים שעוברת לונדון. שמענו דיווחים על אנטישמיות כלפי הקהילה היהודית הגדולה בבריטניה, ומספר חודשים קודם לכן התפרסם שהסופרמרקט הכשר 'קושר קינגדום' – שבו תכננתי לתת לילדים לבחור ממתקים כשרים מכל העולם – הוצת (בדיעבד הסתבר שזו הייתה שריפה).
עמוק בפנים דווקא הרגשתי רגועה. כבר טיילתי בלונדון בעבר ותמיד הרגשתי בה בטוחה לחלוטין. ובכל זאת, ידעתי שהפעם החוויה עשויה להיות שונה. הנראות שלי כאישה אינה בולטת כמו זו של גבר או ילד חרדי, עם כיפה, פאות וציצית, ולכן לא יכולתי להשליך מהתחושות והחוויות שלי בעבר על מה שיחוו בעלי והילדים.
מדריכי הטיולים הישראלים שדיברתי איתם נשמעו מתוסכלים מהפער בין המציאות שהם חווים בשטח לבין התמונה שעולה מהכותרות בישראל. בסיור שהשתתפתי בו ב-2024 במרכז הסוהו אחד מהם סיפר שהוא מדבר ומדריך בעברית בקולי קולות בלי להתרגש. הוא הסביר שרוב האנשים ברחוב כלל לא יודעים לזהות את הצליל של העברית כשפה.
עומר לוגסי, מדריך הטיולים האגדי מלונדון, חזר ואמר לי שהתקשורת אוהבת לצייר תמונה שחורה יותר מהמציאות, אחרי שכתבתי לו חצי בצחוק-חצי ברצינות שחשוב לי שהילדים יבקרו בעיר לפני שהיא תהפוך ללונדוניסטאן…
אבל אני עוד לא הצלחתי להרגיש רגועה לחלוטין. קל לומר שהכול בסדר כשאתה ישראלי שמסתובב בעיר בלי סממנים יהודיים בולטים ויכול פשוט להשתלב בקהל, אבל מה איתנו? האם אפשר להסתובב בנוח עם כיפה על הראש?
תוכנית ההסוואה המשפחתית
ככל שהתקרב מועד הטיסה, התחלנו לחשוב על דברים שבשגרה כלל לא היו עולים על דעתנו.
אולי כדאי להכניס את הציציות? אולי להסתובב עם כובעי שמש שיסתירו את הכיפות? האם לדבר עברית כרגיל, או לשמור אותה לשיחות בינינו? ומה עושים עם ילד שקוראים לו ישראל?
החלטנו שבאנגליה נקרא לו ״שרול״, לפחות במקומות שבהם נרגיש פחות בנוח.
הכנו את הילדים לאפשרות שבחו״ל נצטרך להתנהל אחרת והסברנו שמאז המלחמה יש אנשים שלא מבינים את ישראל וחושבים שהיא אשמה בכל מה שקורה. הבן הגדול, אגב, שאל אותי שאלה חכמה: האם יש גם יהודים שחושבים כך?
אנחנו מדריכים כבר 8 שנים סיורים מושקעים בעברית בלונדון בשלל נושאים: סיורי אוכל, סיורי אמנות רחוב וגרפיטי, סיורים להכרות עם לונדון, סיורי מוזיקה, סיורי שכונות מגניבות, סיורי הארי פוטר ועוד...
בנוסף, אל תשכחו לעקוב אחרינו באינסטגרם להמלצות הכי שוות בלונדון באופן שוטף. כמו כן, אל תשכחו לבדוק גם את רשימת המסעדות המומלצות שלנו כדי לאכול בלונדון הכי מיוחד וטעים שאפשר 😋
היום הראשון: עדיין עם כובע שמש
הגענו ללונדון בחול המועד סוכות, בסוף ספטמבר 2026, והתמקמנו בגולדרס גרין, השכונה היהודית התוססת בצפון העיר. בדיעבד זו הייתה בחירה מעולה.
כבר בדרך משדה התעופה היינו מחזה לא שגרתי: בעלי לבוש שחור־לבן, כובע שמש ולולב ביד. מי שמכיר את לונדון יודע שיש בה אינספור טיפוסים לא שגרתיים… לא הרגשנו בולטים בנוף. את היום הראשון העברנו בעיקר בנסיעה ובהתארגנות, אבל מבחינתי הוא היה חלק מ'מבחן הנחיתה'. איך יגיבו אלינו בשדה התעופה, בדרך למונית, ברחוב?
בפועל, לא קרה שום דבר מיוחד. אף אחד לא ניגש לזרוק הערה, לא נתקלנו בעוינות ולא הרגשנו שאנחנו מושכים תשומת לב חריגה.
ביום השני יצאנו למרכז העיר לסיור היכרות מלכותי עם מדריכת הטיולים האלופה שלנו. עדיין ביקשתי מהילדים להכניס את הציציות. הזכרנו שצריך להיות עירניים לסביבה, ואני עוד לא הייתי מוכנה לשחרר לגמרי.
כדי שהנחיתה וההתניידות בעיר יעברו בצורה חלקה ונטולת מתחים, במיוחד כשמטיילים עם ילדים, מומלץ מאוד לסגור את הפינות הטכניות עוד מהארץ. אל תחכו לרגע האחרון בשדה התעופה – כדאי להזמין חבילת גלישה (eSIM) מראש כדי שתהיו מחוברים לאינטרנט מיד עם הנחיתה, מה שיקל מאוד על הניווט ברכבות ובאוטובוסים. בנוסף, אל תוותרו על ביטוח נסיעות מקיף שיכסה אתכם בכל מקרה של עיכובים או חלילה צורך רפואי. ולבסוף, כדי להימנע מהמתנה מורטת עצבים בתורי המוניות כמו שקרה לנו בפדינגטון, כדאי מאוד להזמין הסעה מסודרת משדה התעופה למלון – נהג ימתין לכם באולם הנכנסים עם שלט ויחסוך לכם המון כאב ראש.
״אני צועקת לפרנסתי בעברית, לפעמים גם עם רמקול״
במהלך הסיור, ליד האורוות המלכותיות, עמדנו לצד אנשים נוספים והקשבנו למדריכה. בשלב מסוים עלה שוב עניין השפה העברית, משום שהבחנתי שהיא נינוחה לחלוטין ולא משליכה אפילו חצי הצצה לבדוק מי נמצא סביבנו. היא הרגיעה אותנו ואמרה משפט שנשאר איתי:
״תקשיבו… אני צועקת לפרנסתי בעברית, לפעמים גם עם רמקול כשיש קבוצה גדולה, כולל בימים של הפגנות״.
היא לא תיארה את עצמה כמי שמסתתרת או מנסה להיטמע. היא עובדת במרכז לונדון, מדברת עברית בגלוי וממשיכה בשגרה גם בימים מתוחים. משהו בגישה שלה עזר לנו להשתחרר. היינו איתה, שמענו ממנה על העיר, והרגשנו שאפשר להפסיק לחשוב על כל צעד.
בהמשך, בפארק סיינט ג'יימס, הילדים 'גילו' ילדים ישראלים אחרים ופטפטו איתם. באיזשהו שלב הם אפילו התחילו להשתיק זה את זה כדי שלא יגידו ״די״ – כי באנגלית המילה נשמעת כמו המילה die. הם עשו מזה משחק פנימי קטן ומשעשע, כאילו כל המשימה היא לא לתת לאף אחד לשמוע אותם מדברים עברית.
אבל הרגע השני, שבו באמת השתחררנו, הגיע דווקא בלגולנד שבווינדזור.
הכובעים עפו, והכיפות נשארו
ללגולנד וינדזור הגענו עם הילדים, כמו כל משפחה שיוצאת ליום של מתקנים, תורים וריגושים רק שבשלב מסוים, תוכנית ההסוואה שלנו התחילה להתפרק – תרתי משמע.
כובע שמש אחד נשאר במונית, והשני עף ברכבת הרים. לא תכננו להסתובב כך, אבל פתאום כבר לא היו לנו כובעים שיכולים להסתיר את הכיפות.
ואז ראינו את המשפחות החרדיות המקומיות.
לא משפחות שאפשר לטעות ולחשוב שהן רק קצת שונות בסגנון הלבוש, אלא משפחות עם חזות יהודית וחרדית מובהקת מאוד. הן הסתובבו בפארק בחופשיות, עם הילדים, בלי שנראה שהן מנסות לטשטש את זהותן.
המראה שלהן עשה לי משהו שהרבה שיחות הרגעה לא הצליחו לעשות. הנה, משפחות יהודיות וחרדיות נמצאות כאן, בתוך פארק שעשועים עמוס, ומתנהלות בטבעיות. יותר מזה – במתחם האוכל הייתה אפילו סוכה! בדרך למרכז הפארק, ברכבת הפנימית, פגשנו יהודי ששאל אותנו אם אנחנו יודעים איפה הסוכה, כאילו ברור לו שתהיה שם.
התרגשתי מאוד. לא רק בגלל הסוכה עצמה, אלא גם בגלל מה שהיא סימלה בעיניי: מישהו חשב על המבקרים היהודים שיגיעו לפארק בחג. מישהו הבין שיש משפחות שרוצות לבלות עם הילדים ולשמור על מצוות היום לצד זאת, ודאג שיהיה להן מקום. הרגשתי שמכבדים את הקהל הדתי היהודי ומתחשבים בצרכיו.
כשיצאנו מלגולנד, בעלי קלט שביציאה מתארגן מניין לתפילה. רגע קטן שחימם לנו את הלב: ממש כמו בארץ, בדיוק כמו ב'בין הזמנים', גם כאן יהודים יוצאים לטייל ומוצאים מניין.
בתוך כל החששות שהבאנו איתנו מהארץ, הסוכה הזו והמניין הספונטני היו אולי התזכורת הכי מוחשית לכך שהחיים היהודיים אינם מתקיימים רק בישראל, וגם לא רק בשכונות יהודיות.
לפעמים הם נמצאים ממש באמצע יום בלגולנד. באופן הכי טבעי בעולם.
אם גם אתם מתכננים ביקור בלגולנד בווינדזור (או בפארקי שעשועים אחרים בסביבה), חשוב מאוד לדעת שהתורים בקופות עלולים להיות ארוכים מאוד, במיוחד בחופשות ובחגים. מומלץ בחום להזמין כרטיסים מראש כאן כדי להבטיח את מקומכם ולחסוך זמן יקר של המתנה עם הילדים.
| אטרקציה | למי מתאים? | למה כדאי? | כרטיסים |
|---|---|---|---|
| לגולנד ווינדזור | ילדים (גילאי 3-12) ומשפחות | מתקנים ידידותיים, אווירה נוחה, לעיתים כולל סוכה בחגים | כרטיסים |
| האולפנים של הארי פוטר | ילדים בוגרים ונוער | חוויה קסומה ומקורית, חובה להזמין חודשים מראש | כרטיסים |
| הגלגל הענק של לונדון | לכל המשפחה | תצפית מרהיבה ורגועה על כל לונדון בקרונות סגורים | כרטיסים |
מכאן גם אנחנו התחלנו להרגיש בנוח. הפסקנו לקרוא לישראל ״שרול״ ובמודע חזרנו לקרוא לו בשמו, גם באוטובוס, גם במרכז העיר וגם בפארקים.
הפנמנו שאנחנו יכולים פשוט להתנהל כרגיל.
ילדים, עברית ותופסת באמצע לונדון
אחד הרגעים הזכורים לי היה דווקא בתחנת פדינגטון. חיכינו שם המון זמן למונית, והילדים נכנסו למה שאצלנו בבית מכנים ״מצב כפית״. הם היו משועממים, מלאי אנרגיה ובעיקר במצב רוח שטותי במיוחד.
ואני כל-כך נהניתי לראות אותם כך.
אחרי כל המחשבות המקדימות, פתאום עמדו מולי שני ילדים שפשוט נהנו מהחופשה שלהם ורדפו זה אחרי זה במשחק תופסת משעשע. החוויה שלהם הייתה פשוטה הרבה יותר מזו שלנו: הם נהנו מהפארקים, מהמתקנים, מהקניות ומהחופש. הם דיברו עברית, שיחקו עם ילדים אחרים, ראו משפחות יהודיות והרגישו בנוח.
אנחנו, המבוגרים, היינו אלה שצריכים להשתחרר. הילדים רק חיכו שניתן להם.
כן היו רגעים שבהם שמרנו על ערנות. בדרך לגני הנסיכה דיאנה בגני קנזינגטון סמוך להייד פארק, למשל, הייתי דרוכה יותר. כשראיתי שיש שומר בגינה הרגשתי הקלה (שהכניסה מותרת רק למבוגרים המלווים ילדים צעירים).
בנסיעה ברכבת היה גם רגע שבו עברנו קרון בעקבות מבט של אדם אחר. לא נאמרה מילה, לא הייתה התנהגות מאיימת, ואני לא יכולה לומר שהיה שם משהו מעבר למבט. בארץ, ייתכן שהייתי עושה בדיוק אותו הדבר.
וזו אולי אחת הנקודות החשובות שלמדתי בטיול: לא כל תחושת אי נוחות היא הוכחה לאיום, ולא כל מבט של אדם זר הוא תגובה לזהות היהודית שלנו. כמו בישראל, גם בלונדון יש אנשים מכל הסוגים. צריך להיות ערניים, אבל לא בהכרח לחשוד בכל אדם שמתבונן בנו. בחופשה שלנו לא נתקלנו בעוינות ולא הרגשנו שמישהו מנסה לפגוע בנו בגלל מי שאנחנו. אצלנו, לפחות, רוב האנשים היו עסוקים בענייניהם.
גולדרס גרין: להרגיש בבית גם מעבר לים
אם יש החלטה אחת שאני שמחה במיוחד שקיבלנו, היא לבחור מקום לינה בגולדרס גרין.
בהתחלה שקלנו לישון במרכז לונדון, קרוב יותר לאטרקציות. על הנייר, זה היה פתרון הגיוני. אבל בפועל, השהייה בשכונה יהודית הפכה לחלק משמעותי מהחוויה.
היו בתי כנסת, מסעדות כשרות, סופרמרקטים יהודיים ומשפחות חרדיות וישראליות בכל פינה. יכולנו להסתובב בלי להרגיש שאנחנו צריכים להסביר את עצמנו, והילדים שמחו לראות ילדים אחרים עם כיפות ולבקש במסעדה שתייה בעברית.
בעלי, שאינו דובר אנגלית, הרגיש שם בנוח במיוחד. הוא חזר ואמר שהרגיש ממש בבית. הבן הקטן אפילו ביקש בשלב מסוים ״ללכת לאיבוד עם אבא״, כנראה מרוב שהרגיש בטוח בשכונה.
בעל הדירה שלנו (Oak Tree Lodge , שמומלצת בחום!) הראה לנו את הרכב הקטן שמסייר בשכונה מטעם מערך השמירה הקהילתי. כמעט בכל ערב ראינו אותו מפטרל.
הנוכחות הזאת נתנה לי תחושה שיש קהילה מסודרת, מודעת לצרכים שלה ומשקיעה בשמירה על התושבים.
בתי הכנסת
לא כל המפגשים שלנו עם הביטחון היהודי בלונדון היו פשוטים באותה מידה. כשהגענו לבית הכנסת סנטרל במרכז לונדון לתפילת מנחה, נתקלנו באבטחה קפדנית מאוד. המאבטח לא מיהר להכניס אותנו. גם אחרי שמתפלל שדיבר איתנו בעברית ניסה להסביר שאנחנו בסדר, נדרשנו למסור פרטים, לעבור בדיקה ולהמתין להתייעצות נוספת.
בסופו של דבר נכנסנו, אבל את תיק הגב לא אישרו לנו להכניס.
אפשר היה לראות בכך חוויה מתסכלת, אבל אני דווקא יצאתי ממנה עם תחושה חיובית. שמחתי לראות שמתייחסים לביטחון של יהודים ברצינות ולא מחפפים. בבתי הכנסת בגולדרס גרין, אגב, יש קודי כניסה ומצלמות.
ובמקביל, באותו יום ממש התארחנו בביתו של שליח חב"ד במרכז העיר, הרב ישראל, כדי לאכול ארוחת צהריים בסוכה. הוא שיתף אותנו שהוא מסתובב בעיר כמו שהוא, ולא נתקל בעוינות.
האם משפחה חרדית ישראלית יכולה להרגיש בנוח בלונדון?
מובן שחמישה ימים של חופשה אינם יכולים להוכיח דבר, וגם לא התכוונו לערוך ניסוי ביטחוני. המציאות משתנה, וחוויה של משפחה אחת אינה יכולה להבטיח שכל ביקור יעבור באותה צורה. כדאי להתעדכן לפני הנסיעה, לבדוק הנחיות רלוונטיות ולבחור מקום לינה מתאים. אני יכולה לדבר רק מתוך החוויה שלנו.
נסענו כאמור בסוף ספטמבר 2026, בחול המועד סוכות, לחמישה ימים. הגענו עם חששות משמעותיים, והמציאות שפגשנו הייתה טובה בהרבה מכפי שציפינו.
בסופו של דבר, הילדים שלי הצליחו ליהנות מהעיר שכל כך רציתי להכיר להם: לרוץ ברחובות, לצחוק, לדבר בעברית, לשחק תופסת… הם לא היו צריכים להיות מישהו אחר. וגם אנחנו לא.
הצטרפו לניוזלטר שלנו! ✈️
טיפים לטיולים, המלצות חמות ועדכונים שווים - ישירות למייל שלכם.
חשבתי שאנחנו מגיעים ללונדון בפעם האחרונה. עכשיו אני מקווה שזו תהיה הראשונה מיני רבות…
