אמ;לק – לוסי ואני חגגנו לא מכבר שנה לנישואין במסעדת 2 כוכבי מישלן יפנית מעולה במייפר (לונדון), שבין השאר אכלנו בה את הפונדנט (מה שנקרא בטעות בארץ סופלה) שוקולד הכי טוב אי פעם, וגם פיסות טונה טורו (הטובה מסוגה בעולם), נגירי ואגיו, ׳פטיפורים׳ ממכרים במיוחד של כבד אווז, ועוד.
יום נישואין ראשון זה אירוע חד פעמי, שדורש מסעדה יוצאת דופן. אשתי ואני חובבי אוכל אסיאתי, וחיפשנו חוויה שתתאים למאורע. אחרי מחקר הולם נמצא היעד: מסעדת Umu בשכונת מייפר (האחות הטחונה והשווה של סוהו, הגובלת בה ממערב), מסעדה של השף יושינורי אישיאי, שמחזיקה בשני כוכבי מישלן ומביאה ללונדון אוכל עילי ואווירה מאוד מדוייקת של העיר קיוטו. האווירה מתבטאת גם בעיצוב המוקפד של המקום, וראוי לציין גם את השירות, שהיה לא פחות ממדהים.
הארוחה התחילה בנשנוש קטן מהשף – קרקרי לנגוסטין (בן דודם של הלובסטר והשרימפ) עם פירה תירס, לצד ברד של שיסו (מהתבלינים הנפוצים ביפן). הקרקר היה טעים אבל קרקר. הברד לא הרשים. מיד עם חיסול הנשנושים החלו להגיע המנות שהזמנו (אנחנו כמעט תמיד מעדיפים לבחור בעצמנו את המנות ולא ללכת על ׳בחירת השף׳). ראשונה הגיעה צלחת של פיסות סשימי של דג טורבוט, דג לבן מהאוקיינוס האטלנטי שאהוב במיוחד על מסעדות גורמה בשל טעמו הנפלא. הדג, שהגיע לצד רוטב צ׳ירי-סו ליים, היה בהחלט מעדן, ושמחתי שהספקנו ליהנות ממנו ממש לפני שהוא נעלם מהצלחת.
מיד נמשיך עם הכתבה אבל רגע לפני כן:
הנה האטרקציות והפעילויות המובילות השנה בלונדון. הן מבחינת מחיר והן מבחינת החוויה
אחרי הדג הגיעה המנה היחידה בכל הארוחה ששנינו הצטערנו שהזמנו, ״פיש אנד צ׳יפס״ יפני, שלמרות ההמלצות של הצוות התגלתה כסתמית למדי – פיסות סי-באס, סקאלופס, מקרל ושרימפס, חלקן בטמפורה וחלקן מצופות אורז קריספי, לצד תפוחי אדמה יפנים ננסיים שדווקא הפתיעו (טעמם ממש דומה לערמונים). המנה הזו היתה פשוט סתמית, אבל האמת שזו אשמתנו – היינו צריכים ׳ללכת עם הלב׳, והלב שלנו נמצא רחוק-רחוק מכל דבר שקשור בפיש אנד צ׳יפס ?
לשמחתנו, כאן הסתיימה ה׳אכזבה׳ היחידה, ומיד עם נחיתתם הרכה של פיסות הנגירי ואגיו (גרייד 11) על השולחן, החלה סימפוניה של קריאות התפעלות. בשר הואגיו הצרוב קלות היה מענג, השתלב נפלא עם הרטבים השונים שעל כל פיסה, וחיזק את החלטתנו לטוס ליפן בהקדם האפשרי. לצד אותן פיסות נגירי הגיע התענוג הממכר ביותר של הערב (פרט לפונדנט, שאליו נגיע בהמשך) – מעין ׳פטיפורים׳ של כבד אווז צלוי, על מעט אורז ומעין בצק דק-דק וחמאתי. הדבר הזה היה כל כך נפלא שאחרי שחיסלנו אותו בשקיקה, מיד הזמנו עוד. פשוט קשה להגיד ׳די׳ לדבר הזה.
אחרי סימון ה׳וי׳ המתבקש על הואגיו והפואה גרא הגיעה תורן של חתיכות הטונה, לדעתנו ההיילייט האמיתי של הארוחה (פרט לקינוחים המפתיעים). מדובר בטונה מהבטן (טורו) ומהגב באיכות הגבוהה ביותר, צרובה קלות, בכמות נדיבה מאוד ביחס למחיר (44 פאונד) ומוגשת לצד שלושה רטבים מעולים ועשירים. אשתי, שטונה הוא הדג האהוב עליה, לא הפסיקה להתפעל. אני פשוט בלסתי לי בעונג והתלהבתי מהמרקם הנפלא והכל כך נימוח. אין ספק שרק בשביל הטונה הזו שווה לחזור.
לפני הקינוחים החלטתי לסגור את השלב הלא-מתוק של הארוחה בעוד שתי חתיכות סושי, האחת של לובסטר עם נורי ורוטב קימיזו, שהיתה בסדר ולא יותר, והשניה של סרטן חום עם קישוא, שהיתה ממש מעולה למרות המזעריות.
עכשיו לגבי הקינוחים – עוד לפני שהגעתי ל-Umu סיפר לי מבקר מסעדות המישלן הידוע Gal Speier שהקינוחים במסעדה הזו הם לטעמו הטובים בלונדון, והטובים מסוגם בכל מסעדה אסיאתית שהוא אי פעם אכל. והוא צודק. לרוב הקינוחים במסעדות אסיאתיות (לטעמי, כן?) לא וואו, אבל הפעם היה מדובר בלא פחות מעילוי. גל גם המליץ לי על שני הקינוחים המנצחים לדעתו – ואני שמח שהקשבתי לו (יאמר לזכותם של המלצרים שהם הסכימו שמדובר בשני הקינוחים הטובים ביותר במסעדה). נתחיל בפונדנט (מה שנקרא בארץ בטעות סופלה שוקולד) – זה בלי שום ספק הפונדנט הכי טעים שהפה שלי אכל אי פעם. פשוט אין מילים לתאר את האיכות ואת העצב כשהדבר הזה נגמר. אפילו אשתי, ששוקולד הוא לא מהדברים האהובים עליה בעולם, הודתה שזה פשוט יוצא דופן – המרקם, האיכות, הקראמבל שמסביב, אפילו הגלידה – זו מנה שאוהבי שוקולד חייבים לדעתי לסמן עליה וי מתישהו בחייהם. כזה עוד לא אכלתי, עד אתמול.
לצד הפונדנט המושלם הגיע קינוח בהגשה גימיקית מגניבה-משהו של עציץ לצד משפך (ראו תמונה). מדובר היה בטירמיסו עם מסקרפונה תה ירוק, קראמבל שוקולד (׳אדמה׳) ותחתית של דובדבנים יפנים, עם ׳משפך׳ שבתוכו סאקה ג׳ינג׳ר, שאיתו ׳משקים׳ את העציץ. גם הקינוח הזה היה נהדר, אבל בינינו – החוויר לצד הפונדנט המדהים שלצידו. ושתבינו – מי שהולך על תפריט הטעימות לא יזכה לאכול משני הקינוחים הנפלאים הללו, עוד סיבה למה כדאי לכם לבחור את המנות שלכם לבד.
בשלב הזה נחתה על שולחננו הפתעה נעימה מהשף – מגש קינוחים ועליו הכיתוב ׳Happy Anniversary׳ עם מקרונים של יוזו, עוגות תה ירוק ושוקולד ממולא מחית מיסו. כל הקינוחים הללו היו מיוחדים ועזי טעם, ולמרות שנהננו מהם (ומהמחווה היפה) כבר היינו די מפוצצים – דבר שהוא די נהדר בהתחשב בעובדה שמדובר במסעדת שני כוכבי מישלן – ועוד יפנית!
והחשבון? ובכן, לא זול כאן, אבל יש תמורה לאגרה. בהתחשב בכל מה שאכלנו ושתינו (שכחתי לציין שאני שתיתי קוקטייל של יוזו סאוור, שהיה בסדר וקצת מתובל מדי לטעמי, וששנינו לא הפסקנו לקבל ריפיל של תה מאצ׳ה אורז נפלא לאורך כל הארוחה) – 310 פאונד זה בהחלט מחיר סביר וראוי למסעדה באיכות הזו. אמנם חלק מהמנות בהחלט יקרות מאוד (הצלוחית של פיסות הדג הלבן למשל 28 פאונד, והסושי לובסטר הקטנטן 11 פאונד), אבל אחרות יחסית משתלמות ביחס לכמות (הטונה 44 פאונד).
בסך הכל – בהתחשב בזה שמדובר במסעדת 2 כוכבי מישלן באזור היוקרתי ביותר של לונדון (Mayfair), ושיצאנו שבעים ומאוד מרוצים – מדובר במקום מענג, בהכנה לא רעה לטיול העתידי ביפן, והכי חשוב – באחלה מקום לחגוג בו יום נישואין, או לפחות לפתוח את החגיגות. אחרי המסעדה עברנו להמשיך את הערב בבר קוקטיילים נפלא בשם Polo באותה שכונה (מצרף כמה תמונות של הקוקטיילים המעולים משם), אחר כך עברנו למועדון בסוהו, ואת הלילה סיימנו בבר של ׳דאק אנד וופל׳ בסיטי, שאחריו הגענו הביתה רק בסביבות חמש בבוקר ?
איזה לילה מרנין!
