כל ביקור ב-Food Hall (היכל האוכל) של חנות הכלבו הענקית ״הרודס״ (Harrods) שבמרכז לונדון, היא חוויה שלא מומלץ לאף חובב/ת אוכל או קולינריה לפספס.
היכל האוכל הזה, שנמצא בקומת הקרקע של חנות הכלבו הגדולה באירופה, הוא ממש גן עדן לפודיז, וכולל בין השאר מאות (אם לא אלפי) סוגי קינוחים, אזור עצום של שוקולדים וממתקים, מבחר אינסופי של דליקטסים, אוכל מוכן מכל רחבי העולם (יש אפילו פקין דאק וביף וולינגטון), חנות גבינות מושקעת, אזור שלם של נקניקים, מאפיית לחמים, דוכן רוטיסרי, בשר טרי, פירות ים ודגים, מאפים, פירות, ירקות, משקאות מכל הסוגים, אזור שבו טוחנים פולי קפה ומוכרים עשרות סוגי קפה, אזור דומה לממכר תה, מבחר אינסופי של כריכים, אזור של סלטים, אגף דגים מעושנים ובקיצור… כל מה שהאדם הרעב יכול לדמיין. קבלו כמה תמונות לפני שנמשיך:
לצד היכל האוכל, יש גם היכל יפהפה של מסעדות, שכולל מספר ׳ברים׳ שכל אחד מהם מהווה בעצם בר-מסעדה, וכולל בין השאר בר דגים ופירות ים, בר גריל ורוטיסרי, בר סושי, בר פסטות, בר של אוכל הודי, ועוד. אנחנו ישבנו בהתחלה בבר פירות הים והדגים (כי יש לנו חולשה לאוייסטרים), אבל המראות והריחות מכיוון בר הגריל (בעיקר מקרר הבשרים האימתני וריחות הגריל) פשוט קראו לנו ׳בואו, תעברו לפה, אצלנו יותר מעניין׳. אז עברנו.
מיד נמשיך עם הכתבה אבל רגע לפני כן:
הנה האטרקציות והפעילויות המובילות השנה בלונדון. הן מבחינת מחיר והן מבחינת החוויה
בר הגריל כולל בערך 12 כיסאות ישיבה נוחים סביב לבר שבו מכינים מול עיני הסועדים סטייקים, דגים, כמה תוספות ועופות ברוטיסרי. התפריט כולל, לצד הנתחים הקלאסיים, הדגים ומנות הפתיחה, גם סקשן מנקר עיניים של נתחי-יוקרה, שכותרתו היומרנית היא ׳הסטייקים הטובים בעולם׳.
הראשון ברשימה הוא פילה קובה ביף יפני, שמחירו, שימו לב, 137 פאונד ל-100 גרם (מינימום הזמנה 200 גרם). ועכשיו בואו נחזור למציאות הארצית: אחד מהסטייקים ששבו את לבי בתפריט (והומלצו לי ע״י הגריל-מן) הוא הריב-איי ביישון של 60 יום. מכיוון שיש לי חולשה לאנטריקוט, וגם לרוב אני נתקל בתקופות יישון שנעות בין 28 ל-35 יום בלבד, אמרתי לעצמי ולגריל-מן ׳יאללה׳, והזמנתי את הנתח המדובר.
עוד קודם לכן, תפסו את עיני צמד מילים יפהפה שבצבץ לו מהתפריט – Fois Gras. מכירים? כשאני רואה את צמד המילים היפהפה הזה, אני מיד מברר – האם מדובר בכבד אווז צלוי, או כזה שמוגש קר. העדיפות שלי היא תמיד תמיד לצלוי כמובן. במקרה הזה היה מדובר בשתי חתיכות סקסיות להחריד של כבד אווז צלוי על הפלנצ׳ה, שמוגש לצד ריבת בצל על פרוסה של לחם בריוש, שמי שקלה אותו לא התקמצן כלל וכלל בחמאה ובשום.
בנוסף, הזמנו מק אנד צ׳יז כמהין וגבינת עיזים אפויה ברוטב עגבניות עם צנימי בריוש, ככה שיהיה מה לנשנש, ואת בירת הלאגר של הרודס (כן, מסתבר שיש להם גם בירה שהם מייצרים בעצמם).
ראשונה הגיעה המנה של כבד האווז הצלוי על צנימי הבריוש וריבת הבצל. לכאורה, מנה שצריך ממש להתאמץ כדי לדפוק, ואני שמח שלא התאמצו: זה היה חלומי כמו שזה נשמע. כל ביס מלמיליאן, 5/5 זיקוקים בפה ושאר סופרלטיבים מוגזמים. לשמחתי כבד האווז היה צלוי במידה הנכונה שבין מוצק למשחתי, הבריוש המצויין הרים את כל המנה אל-על (או ליתר דיוק, בריטיש איירווייז), והלוואי והיו מגישים יותר צנימי בריוש כאלה, שאפשר אשכרה להרגיש בהם את החמאה (ובמקרה הזה, גם את השום). ריבת הבצל לא הפריעה לכל העסק, ואפילו תרמה לו קיק קטן של מתיקות לא מתחנפת מדי פעם (אני חשדניסט כשמדובר בריבת בצל, כי ברוב המקומות לא טורחים לצמצם אותה באמת כמו שצריך).
הסטייק היה חמאתי ועשיר בטעם כמצופה. אחרי סוג של ׳נפילה׳ שהיתה לי לא מזמן עם שני סטייקים מדיום-רייר, החלטתי ׳ללכת עם הלב׳ (או ההגיון, תלוי איך מסתכלים על זה), ולהזמין מדיום, כדי לתת לשומן להיצרב כמו שצריך ולהנות מיותר ביסים מענגים של בשר שומני ופחות ריכוזי שומן. סמכתי על זה שבמקום כזה יכבדו את המדיום ולא יעברו את המידה (אין מה להגיד שזה עלול להיות ריסקי בהרבה מקומות לבקש מדיום). ואכן, הסטייק היה מספיק עסיסי + ורדרד, ולא הצטערתי על הבחירה. הטעם היה פשוט מצויין – אגוזי ונפלא כמו שרק אנטריקוט טוב יכול להיות. מהסטייקים הטובים שאכלתי לאחרונה, נראה לי שאולי רק זה של Goodman לוקח אותו.
המק אנד צ׳יז היה קטנטן אבל עשיר להפליא, נגמר בערך אחרי שישה-שבעה ביסים והיה מהנה אבל לא משהו לרוץ לכתוב עליו חמשירים. גבינת העיזים האפויה היתה בסך הכל בסדר, אבל הייתי שמח לו היתה קצת השקעה ברוטב העגבניות. טבחי כל העולם, תבינו – רוטב עגבניות טוב, מצומצם כהלכה, עם שום ועשבי תיבול (או אפילו רק עם שום), רק הוא, יכול להרים מנה. צנימי הבריוש כאן פשוט גאוניים, אז חבל שכשנשאר במחבת חוטב עגבניות לנגב, הוא סתם עוד רוטב ולא רוטב עגבניות שאליו התכוון משורר הפומדורו הדגול.
בסך הכל מדובר היה בארוחה כיפית מאוד, שהייתי נותן לה בהחלט 4.5 זיקוקים בפה מתוך 5. ולמי שטעה ׳רגע, איפה הקינוחים?׳, תבינו שהיה מדובר בסופו של עוד יום קולינרי, והפעם הקינוחים דווקא קדמו לארוחה. בערך חצי שעה לפני שנכנסנו להרודס, היינו במקום של קינוחים שנמצא ממש מולו, ודגמנו שלושה קינוחים מעניינים, שזכאים לפוסט מפורט משל עצמם.
לאוכל (ולתה) יש תפקיד חשוב בהיסטוריה של הרודס. הכלבו הענק התחיל כחנות קטנה לממכר מזון ותה על ידי צ׳ארלס הנרי הרוד. החנות הקטנה עברה לאזור נייטסברידג׳, אחד מהאזורים היוקרתיים בלונדון, אי שם בשנת 1849, כשהאזור עדיין היה אזור כפרי. עם השנים החנות גדלה ונוספו עליה וסביבה בניינים נוספים, ובנו של הרוד הקים ׳מחלקות׳ שונות והרחיב את תחומי העיסוק של החנות מעבר למזון, והחל למשוך את עשירי העולם לכלבו באמצעות מוצרים ייחודיים ומבחר גדול בכל מחלקה.
כיום קיימים בהרודס למעלה מ-300 מחלקות שונות, מאופנה ועד רהיטים, מאוכל ועד צעצועים – כשהמוטו של החנות הוא ״כל הדברים, לכל האנשים, בכל מקום״.
