תערוכת אניש קאפור בגלריית הייוורד: לא תצאו ממנה אדישים

זו לא הפעם הראשונה השנה שאנחנו כותבות על אניש קאפור, ולמעשה כבר השלישית: אחרי המוזיאון היהודי בניו יורק, ואחרי תערוכות הלוויין שליוו את הביאנלה בוונציה, הגיע תורה של לונדון. בגלריית הייווארד נפתחה בימים אלה תערוכה חדשה של האמן, וכמו כמעט תמיד כשזה מגיע לקאפור – קשה לצאת ממנה אדישים.

קאפור נולד במומבאי ב-1954, למשפחה שכבר מלידה חיברה בין שני עולמות רחוקים: אביו שירת כקצין בצי ההודי ובא ממוצא הינדי, ואילו אמו הייתה יהודייה עיראקית, נצר לקהילה היהודית העתיקה של בגדאד. המפגש הזה בין רוחניות הודית לזיכרון יהודי עמוק מלווה את עבודתו עד היום, גם אם לא תמיד בגלוי.

בגיל שמונה עשרה עזב את הודו ועלה לישראל. משם המשיך ללימודי אמנות בבריטניה – לאחר שבקשתו להתקבל לבצלאל נדחתה – והתקבל לאחד ממוסדות האמנות היוקרתיים באנגליה. לונדון הפכה לביתו, והעיר הזו עיצבה במידה רבה את הקריירה שהתגבשה בתוכה.

הפריצה הגדולה של קאפור הגיעה בשלהי שנות ה-80, עם סדרת עבודות המבוססת על ערימות פיגמנט צבעוני שנראו כאילו צומחות היישר מהרצפה. במבט ראשון הן נראו מינימליסטיות, אך בפועל יצרו חוויה כמעט מיסטית של חומר ונוכחות.

מאז הפכה עבודתו למסע מתמשך בין תרבויות, היסטוריה וסמלים – עם תחנות כמו הפסל "Cloud Gate" בשיקגו, המוכר בכינויו "The Bean" בזכות צורתו המזכירה שעועית מבריקה; מגדל ה-"ArcelorMittal Orbit" האדום שהוקם לקראת אולימפיאדת לונדון 2012 ושינה את קו הרקיע במזרח העיר ותערוכות ענק במוסדות כמו הגוגנהיים בניו יורק, טייט מודרן בלונדון והגראנד פאלה בפריז.

גלריית הייווארד, שבה הציג קאפור כבר בעבר, אינה מוסד רגיל. זו אחת הגלריות הבודדות שמעולם לא נרתעה מאמנות מטרידה, מאתגרת ולעיתים ממש מערערת, והקו האוצרותי העקבי שלה לאורך השנים משקף עמדה תרבותית ברורה. הבחירה להזמין את קאפור אליה שוב אינה מקרית.

גלריית הייווארד, לונדון | עד 18.10.26

כבר בכניסה מתקבלים המבקרים בידי "All of Nothing" – גוף ענק מ-PVC מנופח, בגוון אדום עמוק, שגובהו מגיע לשישה מטרים וממלא את החלל כולו. העבודה עשויה ממברנה פלסטית גמישה, והתחושה שהיא יוצרת דומה לעמידה מול קיר בלתי חדיר, כזה שמכתיב לגוף לנוע לאורכו.

מיד אחריה ניצבת "Mount Moriah at the Gate of the Ghetto" – הר ענק התלוי מהתקרה, כשפסגתו פונה כלפי מטה והבסיס שלו נבלע אי-שם למעלה, כמעט כמו מחובר לממד בלתי נראה. הגודל שלו יוצר נוכחות מאיימת כמעט, מהסוג שגורם לחשוש שאם תתקרב יותר מדי הוא יבלע אותך פנימה. קאפור בונה כאן מסה עצומה מסיליקון וצבע באדום ושחור, שנראית כמאבק מתמיד – בין לבה לדם, בין נוף גיאולוגי לבשר.

השם עצמו מפגיש בין הר המוריה המקראי, המקום שבו נדרש אברהם להקריב את יצחק, לבין הגטו היהודי בוונציה, וכך נקשרים יחד זיכרון, קדושה, אלימות וטראומה. אבל בגרסה של קאפור אין מלאך שעוצר את הסכין ברגע האחרון, ואין רגע של הצלה – רק דרמה שנותרת פתוחה ותלויה באוויר.

בהמשך מופיעה סדרת "Plastic Sacrifice I, II, III", שקשה לדעת בוודאות אם היא שייכת לעולם הציור או הפיסול. קאפור מעצב כאן איברים פנימיים תלת-ממדיים בגווני אדום וסגול, עטופים ביריעות PVC דביקות ושקופות שמזכירות אריזות מקצביה.

התוצאה נעה בין גוף לסחורה, בין משיכה לדחייה – יש כאן משהו מדויק ואכזרי גם יחד: המבט שלנו הופך אותנו לצרכנים, אך גם מזהה את עצמו בקורבן. שכבת הפלסטיק מרחיקה את הידיים מהמגע הישיר, אך בו-זמנית מזמינה את העין להעמיק פנימה, אל תוך הכאוס הבשרי שמסתתר מתחת.

מהחלל הצבעוני הזה עוברים המבקרים בבת אחת אל תוך שחור מוחלט – חדר שלם שבו שולט חומר בשם Vantablack, ננו-חומר שסופג כמעט את כל האור הפוגע בו (99%). פסלים בצורת כדורים, להבים וגומחות נראים כאילו הם מתמוססים לתוך עצמם, והעין מנסה לתפוס את קווי המתאר שלהם בלי הצלחה.

באותו חלל ניצבת גם "Descent into Limbo" – חור אפל שנפער ברצפה עצמה, ואולי העבודה המזוהה ביותר עם שמו של קאפור. מדובר בתהום שמערערת כל תחושת ביטחון ומרחב אצל הצופה.

אחת העבודות המסקרנות והחדשות ביותר בתערוכה נקראת "Ha Makom" (מילולית: "המקום"). קאפור יצר אותה בעקבות ביקור באוסטרליה, שהותיר בו תחושה של "המקום הקדוש ביותר שבו ביקרתי אי פעם". על הקיר נפרס נוף הררי דמיוני, עשוי אבן מלאכותית עטופה בפיגמנט אדום בוהק, ובמרכזו נפער פורטל שחור ועמוק.

קשה להחליט אם מדובר במקדש, בשער למימד אחר, או בכניסה אל השאול – מקום שמזמין את המבט פנימה בלי לחשוף מה מסתתר מעברו השני.

התערוכה נחתמת בחלל "Ritual Expiation", שבו מגשי מתכת גדולים עמוסים בצורות סיליקון אדומות המזכירות רקמות, גידים ושברי גוף שנעקרו ממקורם. זהו סיום שמכנס לתוכו את התחושה שליוותה את כל התערוכה: בין טקס לפצע, בין קדושה לאלימות, בין משיכה עזה לאי-נוחות שלא מרפה. קאפור לא מנסה כאן להתחבב על איש, וגם לא מציע אמנות שמרככת את עצמה.

הוא עובד בממדים ענקיים, פיזיים ורגשיים גם יחד, ודוחף כל עבודה עד לגבול שהעין והגוף מסוגלים לשאת. בתקופה שבה תערוכות רבות מסתפקות במסר נכון או בכוונה טובה, גלריית הייווארד מציעה חוויה אחרת לגמרי – ואולי בדיוק בגלל זה היא כל כך משכנעת.

הכתבה באדיבות ארטרנטיב, חברה לסיורי אמנות, תרבות ולייפסטייל בעברית בלונדון ובערים נוספות. הסיורים של ארטרנטיב מציעים היכרות מעמיקה עם סצנות האמנות, העיצוב והתרבות המקומיות דרך גלריות, מוזיאונים, אמנות רחוב, אדריכלות, אופנה ומרחבים אורבניים מתחדשים. כל הסיורים  מועברים על ידי מדריכות בעלות קשר עמור לעולם האמנות והתרבות, בהן אמניות פעילות, חוקרות אמנות וכיו"ב. כולן חיות ופועלות בלונדון ומכירות מקרוב את התערוכות, הגלריות והמוזיאונים.