לכבוד יום התה הבינלאומי שחל ב-15 בדצמבר, בואו נדבר קצת על תה, דבר שאני מאוד אוהב באופן אישי, ושהוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הבריטית בכלל והלונדונית בפרט (מי אמר אפטרנון טי ולא קיבל?)
נתחיל באבחנה חשובה – תה או חליטה? כשאתם חולטים נענע, לואיזה או קמומיל במים, אתם לא שותים תה אלא חליטה. רק כשאתם חולטים את העלים המיובשים של שיח הקמליה סיננסיס (בעברית קמליה סינית), אתם בעצם שותים תה.
יש בעולם שישה סוגי תה עיקריים, וכולם מגיעים מאותו השיח. ההבדל העיקרי ביניהם הוא ברמת החמצון של העלים. הסוגים הם (מהבהיר והפחות מחומצן ליותר מחומצן):
מיד נמשיך עם הכתבה אבל רגע לפני כן:
הנה האטרקציות והפעילויות המובילות השנה בלונדון. הן מבחינת מחיר והן מבחינת החוויה
- תה לבן
- תה צהוב
- תה ירוק
- תה אולונג
- תה שחור
- פו-אר
את התה מגדלים במספר מדינות בעולם, רובן באסיה או מזרח אפריקה: סין, הודו, סרי לנקה, יפן, בנגלדש, אינדונזיה, וייטנאם, קניה, אוגנדה וטנזניה למשל. בארצות הברית אגב, מגדלים תה רק באזור דרום קרוליינה.
עובדות שמעניין לדעת על תה אנגלי
- בבריטניה כמובן לא מגדלים תה (האקלים לא מתאים), והמדינות המובילות בייצוא תה לבריטניה הן קניה, סרי לנקה, הודו וסין. תה ״אינגליש ברקפסט״, סוג התה האהוב בבריטניה, הוא תערובת של תה אסאם הודי, תה ציילוני (סרי לנקי) ותה מקניה.
- ברחבי בריטניה שותים 165 מיליון (!) כוסות תה ביום (חלק מן הסתם נלגם במהלך טקסי האפטרנון טי – תה אחרי הצהריים האנגלי), מספיק כדי למלא 20 בריכות אולימפיות!
- עם זאת, יש (רק) שתי מדינות בעולם שבהן שותים יותר תה מבריטניה – אירלנד וטורקיה.
- כאמור, באירופה לא גדל בכלל תה (מה שהופך אותו מראש למוצר יקר בגלל עלויות השילוח) מלבד במקום אחד – באיים האזוריים. אמנם התה שיש שם הוא לא גידול מקומי שם והגיע לסאו מיגל (האי הגדול בארכיפלג) רק בסוף המאה ה-19, אבל בניגוד למקומות אחרים שבהם מגדלים תה – כאן לא משתמשים כלל בחומרי הדברה, צבעים וקוטלי פטריות או חומרים משמרים. מביני דבר טוענים שהתה של האיים האזוריים הוא תה גורמה. אני חייב להודות שטרם ניסיתי….
כשאתם מכינים לעצמכם תה ירוק, מאצ׳ה, או כל סוג אחר של תה שהוא לא שחור או חליטת צמחים, מומלץ שלא לחלוט את התה במים רותחים, אלא בטמפרטורה של 80 מעלות, כדי לא ״לשרוף״ את התה ואת נוגדי החמצון שבו. תה אולונג מומלץ לחלוט ב-90 מעלות.
תמיד כדאי להעדיף תה בתפזורת, על פני שקיות תה מהסופרמרקט. יש לכך כמה סיבות, שקשורות בעיקר לשיטות העיבוד של התה שמיועד לשקיות תה, שיטה שבה קוצצים ומועכים את עלי התה ומעבדים אותם בשיטות תעשייתיות, לעומת תה תפזורת איכותי, שלרוב מעובד פחות, ועלי התה נשמרים בשלמותם ומשחררים טעמים מורכבים יותר לכוס (ולכן גם חלק מהם ניתן לחלוט במשך זמן רב יותר).
בית התה המדהים London Tea Exchange בלונדון
עולם התה הוא עשיר ומורכב מאוד, לא פחות מיין, קפה או וויסקי, ויש גם בו סוגים נדירים ויקרים, למשל דה חונג פאו (״גלימה אדומה גדולה״), תה סיני נדיר שמחירו כ-28,000 פאונד ל-50 גרם (וזכיתי לשתות שלוש פעמים, בזכות קשרי הטובים עם בית התה המדהים London Tea Exchange שבו עוברים בסיורי האוכל שלי פה בלונדון.
הרבה מהידע שלמעלה רכשתי במהלך השנים האחרונות מאותו בית תה נפלא, שבו מעל ל-800 סוגי תה, ובו אני מסיים כמעט כל סיור אוכל, בטעימות של תה מיוחד והסברים על תרבות התה. לצערי המקום הנפלא הזה עומד להיסגר בקרוב, אלא אם יקרה נס של הרגע האחרון (נפלאות הקורונה…).
בנוסף, לא מעט ממה שאתם קוראים כאן למדתי מאחד הישראלים שבעיני נחשב למאסטר בתה, בחור בשם תומר מאן, שיש לו גם קבוצת פייסבוק בשם ״מדברים על תה״.
תודה לצלם עופר רוזנר על הצילומים המרנינים בזמן הסיור שלנו בחודש נובמבר 2021.
ולפני סיום הנה אלאור (רק השם ישראלי 🙂 ), המנכ״ל של ה-London Tea Exchange, מסביר על בית התה המיוחד. אם תסתכלו טוב לקראת סוף הסרטון, אולי תראו מישהו מוכר 🙂
