מסע בזמן בלונדון: סיור בתחנת הרכבת התחתית הנטושה שבה צ׳רצ׳יל התגורר בבליץ

ידעתם שניתן לנסוע אחורה בזמן בלונדון?

בשנים האחרונות עשיתי לעצמי מנהג בכל ביקור בלונדון. אני מזמין לעצמי סיור אצל Hidden London. מדובר במחלקה של מוזיאון התחבורה של לונדון, שמוציאים סיורים בתחנות טיוב נטושות, רציפים נטושים או באיזורים של תחנות פעילות שלציבור אין בדרך כלל גישה אליהם.

אני עושה זאת כי זה מרתק. האפשרות לגלות מקומות נסתרים שהזמן עצר בהם מלכת תמיד הקסימו אותי. לראות איזה שלט פרסומת חצי קרוע למחזמר משנות השלושים, או איזה מוצר צריכה שהיה ואינו. זה סוג של ארכיאולוגיה מודרנית, רק שאת העבודה המלוכלכת עושים אנשים אחרים, ואני מגיע כצופה בלבד.

שנית, אני אוהב את הרכבת התחתית של לונדון. את הצבעים שלה, את ה-mind the gap, את הסמל העגול שמופיע בכל מקום. את העמידה בצד ימין וההליכה בצד שמאל. את שמות התחנות, הצבעים, הקווים השונים. את האריחים שתמיד נראים אחרת בכל תחנה. אני בטוח שאלו מכם שקוראים את הכתבה הזאת מרימים גבה ולא מבינים על מה המהומה. זה מובן, קשה להסביר תשוקה במילים, אבל הסיורים הללו, כחוויה תיירותית, הם בהחלט משהו ששווה לשקול.

מיד נמשיך עם הכתבה אבל רגע לפני כן:

הנה האטרקציות והפעילויות המובילות השנה בלונדון. הן מבחינת מחיר והן מבחינת החוויה

לפני מספר חודשים השתתפתי בסיור שנחשב גולת הכותרת של כלל הסיורים שחברה זו מוציאה – קפיצה של 80 שנה אחורה בזמן אל תחנת Down Street שבשכונת מייפייר.

הדלת האפורה משמאל מכניסה אותנו לעולם סתרים

זו לא רכבת תחתית! זה מלון יוקרתי

מספר ימים לפני כל סיור מתקבל אימייל ובו מפורטת נקודת המפגש. לרוב מדובר באחת היציאות של תחנת הרכבת התחתית המדוברת. ובמידה ומדובר בתחנה נטושה, נפגשים ביציאה של התחנה הפעילה הסמוכה. הפעם נקודת המפגש הייתה שונה. הלובי של מלון Atheneum. מלון חמישה כוכבים יוקרתי שנמצא כ-200 מטרים מתחנת הייד פארק קורנר. איש מבוגר בחליפה וכובע צילינדר קיבל את פנינו, ונראה כאילו שלפו אותו מתוך הבנק בסרט "מרי פופינס".

המתנו בלובי מפואר ולא כל כך הבנו מה הקשר של המלון לתחנת רכבת תחתית נטושה. ובינתיים, בדיוק של שעון אנגלי ישן, הגיעו המדריכים והכניסו אותנו לחדר צדדי, שם בדקו את הכרטיסים שלנו והראו לנו מצגת דוקומנטרית קצרה על התחנה.

אתן לכם הסבר קצר על קצה המזלג: התחנה נפתחה ב-1907. הכניסה שלה נמצאת ברחוב Down ומכאן שם התחנה. היא הייתה חלק מקו פיקדלי וברומפטון רואד (היום קו פיקדילי) ותוכננה על ידי לזלי גרין. אגב, אם אתם נתקלים בלונדון בחזית של תחנה המורכבת מלבנים אדומות כהות, התחנה תוכננה כל הנראה על ידי אותו מר גרין. באותה תקופה כל קו היה בבעלות חברה אחרת, וכל חברה רצתה למקסם רווחים. הבעיה היא שהם תכננו יותר מדי תחנות רכבת סמוכות אחת לשניה. דאון סטריט הייתה באמצע בין גרין פארק והייד פארק קורנר, ואנשים פשוט לא השתמשו בה. בנוסף, התחנה נבנתה בשכונת מייפר. זו שכונה עשירה ובתחילת המאה העשרים, שימוש ברכבת התחתית נחשב נחלתם של העניים. העשירים העדיפו להשתמש בכרכרות. בסופו של דבר, עקב חוסר שימוש, התחנה נסגרה ב-1932.

ציודי התקשורת ופתחי האוורור של התחנה המקורית

ופתאום נפתחת דלת סתרים ואנחנו מוצאים את עצמנו בעולם אחר…

מה הקשר בין המלון לתחנה? אין קשר. המלון פשוט נמצא מרחק מעבר חצייה מחזית התחנה. יצאנו מיציאה נפרדת לרחוב דאון ופתאום נגלה לעינינו חזית לבנים אדומות שמראה בבירור כי זו הייתה פעם חזית של כניסה לתחנת רכבת תחתית. היום יש שם מכולת. המדריכים פתחו דלת פלדה אפורה וכבדה, הדליקו פנסים ואז סגרו את הדלת. מכאן מתחיל מסע אחורה בזמן דרך 120 מדרגות שיורדות למטה.

הכל מאובק ומלא ב-DNA של תושבי לונדון משנים עברו. מומלץ להגיע עם חולצה פשוטה ולא משהו יוקרתי מדי. אבל איזה עולם ואיזה אוצר נגלה למטה. אנחנו הולכים במנהרות שפעם עברו בהם אנשים בין הרציפים. אנשי עסקים, עורכי דין, רופאים, רוכלים. כולם עברו כאן במרכז לונדון. שילוטים מקוריים מפעם מכווינים היכן הרציפים ואיפה היציאה. אני שם לב שחלק מהשלטים מכווינים למשרדים ולמרות שיש אריחים מקוריים שנשארו (נפלאים ובצבעי בורדו ולבן), רוב הקירות צבועים בצהוב ולא באפור. וצהוב, אומר דבר אחד – הצבא היה כאן.

הצבע הצהוב פירושו – הצבא עשה שימוש במקום

קאוויאר ושמפנייה עם צ'רצ'יל

במהלך 1939 הוחלט להתחיל בפרויקט העברת איגוד מנהלי הרכבות (גוף שאיגד את כל חברות הרכבת השונות בבריטניה) לתחנת דאון. הייתה אווירה של מלחמה באוויר. הארגון עצמו קם שנה קודם לכן מתוך כוונה שיהיה מתאם ראשי לכל תנועת הרכבות בבריטניה, דבר חיוני לימי מלחמה (תיאום תנועות של רכבות לפצועים; רכבות שהובילו מזון; רכבות שהסיעו חיילים לכיוון התעלה וכו').

הוחלט להשתמש בדאון סטריט, מאחר והתחנה הייתה במיקום מרכזי בלונדון, ו-22 מטר מתחת לפני הקרקע, היא גם הייתה מוגנת מהפגזות.

בסיור עצמו, ניתן לקבל מושג טוב איך למרות השהייה מתחת לפני הקרקע במשך ימים שלמים, התנאים של מי שגרו שם היו לא רעים בכלל. המקום נועד לאכלס 40 אנשי צוות והוא היה ממוזג. המסדרונות אמנם היו צרים, ואפשר רק לדמיין איך אדם שממהר צריך לנסות ולפלס לעצמו דרך במבוך הזה. אבל היתרונות הגדולים היו לינה במיקום מוגן, מה שלא היה למרבית תושבי לונדון, וחדר אוכל עם מזון ששאר התושבים היו יכולים רק לחלום עליו: תה, קפה, לחם אמיתי, ריבה. וכל לזה ללא הגבלה. בנוסף, גם היה ניתן למצוא שם שמפנייה וקאוויאר. כל האוכל והשתייה הגיעו ממלונות שהיו בבעלות חברות הרכבות. בסיור ניתן לראות את חדר האוכל, חדרי המגורים, ובין המסדרונות יש גם מסילה קטנה שהתאימה בדיוק לעגלת תה.

עם תחילת הבליץ, חברי הקבינט עודדו את צ'רצ'יל לעבור למקום מוגן ודאון סטריט היה לאתר הנבחר. היה לו שם חדר משלו, שירותים משלו ויש גם תיעוד של הסעודות שלו בחדר האוכל. כל אלה גם נשארו כמו שהם וניתן לראות אותם. צ'רצ'יל כל כך התלהב ממה שחברת הרכבות עשתה עם המקום, והוא הכריז שמדובר במקום המוגן ביותר בלונדון.

הסיור גם עובר בחדרי התקשורת המפותחים שהיו בתחנה עם ציוד רב שנשאר במקום. היה פשוט קל יותר להשאיר את הציוד מאשר לסחוב אותו ידנית למעלה. ובנקודה מסוימת בסיור מגיעים ממש לפסי רכבת פעילים וניתן לראות את קו פיקדילי חולף על פנינו. כמובן שהצילום בנקודה זו אסור לחלוטין כדי לא לסנוור את הנהגים.

המקלחת והשירותים של צ׳רצ׳יל בזמן הבליץ על לונדון

חוויה סוריאליסטית

הסיור עצמו לא זול. הוא יכול לעלות בקלות 80 פאונד לאדם והכרטיסים נחטפים מהר ובצדק. ישנם סיורים נוספים זולים יותר ולא פחות מרתקים. הסיור לא נגיש ולא מתאים למי שמתקשה בהליכה או משתמש בכיסא גלגלים. קחו גם בחשבון שהמקום קצת קלסטרופובי ומחניק.

אם לסכם, הייתי בלא מעט סיורים בעקבות הרכבת התחתית בלונדון, והסיור הזה סיפק את החוויה המיוחדת מכולן. כמעט הכל נשמר שם כמו שהיה לפני 80 שנה. האווירה האפלולית מוסיפה עוד נדבך לחוויה וכאשר דלת הפלדה נפתחת ומחזירה אותנו לעולם האמיתי, זה מרגיש אולי כמו הדבר הקרוב ביותר למסע בזמן. ובסיום ניתן לחזור לאותו מלון מפואר ולאכול שם ארוחת צהריים טובה. זו אולי לא האטרקציה התיירותית הכי מוכרת בלונדון, אבל זו תהיה אחת החוויות המיוחדות שתזכרו מהטיול.

על גיא אבני: בן 36, גר בראשון לציון. אנגלופיל בכל רמח איבריו (15 ביקורים בלונדון). אוהד את ניוקאסל יונייטד, מכיר בעל פה את כל תחנות הרכבת התחתית של לונדון וחובב בירות מושבע (נלגמו על ידו מעל 1100 בירות שונות!).