סקירה על מסעדת COYA הפרואנית בלונדון

מסעדת COYA, שלה שני סניפים בלונדון (מייפייר והסיטי) וגם סניפים בפריז, דובאי, מונקו ואבו דאבי, היא מסעדה פרואנית-עילית בהשפעת מורשת האינקה, עם נגיעות יפניות (בפרו ישנה קהילה יפנית גדולה) וקצת ספרדיות.

בתוך ה״גל״ של המסעדות הפרואניות ששוטף את לונדון בשנים האחרונות (אנדינה, לימה, סביצ׳ה, פאצ׳מאמה ועוד), אפשר להגיד שמסעדת קויה נמצאת בהיי-אנד, ונכון לעכשיו (סוף 2019) מדובר במסעדה הפרואנית היקרה והמוקפדת ביותר בעיר. ב-COYA תמצאו גם בר קוקטיילים מושקע, שסובב בעיקר סביב המשקה הלאומי של פרו – פיסקו (סוג של ברנדי פרואני, למי שלא מכיר), וב-COYA מתגאים באוסף פיסקו׳ז שהם מזקקים בעצמם.

שלושה סוגי סביצ׳ה פרואני, לצד תמנון צלוי בקרם בטטה וזיתים וטאקוס של סרטן בקליפה רכה

הגענו לסניף הסיטי של COYA בערב שבת (הערב העמוס ביותר בשבוע, אז כמובן שמומלץ תמיד להזמין מקום), ולמרות העומס נתקלנו בשירות מוקפד וסבלני מהרגע הראשון. מלבד קוקטייל הפיסקו סאוור המתבקש, המלצרית המליצה על קוקטייל מיוחד לתקופת הכריסמס, על בסיס קוניאק, ליקר וניל וקינמון, אך חזרה אחרי כמה דקות והודיעה שנגמר, והמליצה במקום על ׳פיסקו רואייל׳, שזה בעצם כמו קוקטייל פיסקו סאוור רק עם שמפניה. שני הקוקטיילים היו מעולים, אבל הפיסקו סאוור התעלה על הגרסה המפונפנת של עצמו, ולדעתי הם אכן מכינים את אחד מהטובים בעיר בקטגוריה הזו, אם לא הטוב ביותר.

כיאה למקום פרואני, ב-COYA מתמחים בפיסקו סאוור

ועכשיו לאוכל ?

בחרנו לפתוח בשלושה סוגי סביצ׳ה – טונה, סי באס וסלמון. הטונה התעלתה על השניים האחרים, ולא בגלל הדג אלא בגלל הרוטב החמצמץ-חריף המצוין. למעשה הרטבים של הסביצ׳ה הפרואני לרוב כל כך חמצמצים (או לעיתים גם חרפרפים) שזה לא באמת הדג שנותן את הטון. הסלמון והסי באס היו טובים, אבל הרטבים שלהם לא הרשימו במיוחד.

לצד הסביצ׳ה הגיעו עוד שתי מנות, שהיו כל כך טובות שהסביצ׳ה די מהר הפסיק להיות האטרקציה. ראשונה היתה צלחת מדוגמת של פרוסות תמנון צלוי במחית/קרם בטטה, זיתים וחתיכות צ׳וריסו, עם פרוסות של קריספס בטטה. בתור אחד שלא מתלהב כל כך מבטטה (תסלחו לי, כן?) לא רק שנהניתי מאוד, אלא שממש התענגתי יחד עם אשתי על המנה ועל מחית הבטטה-זיתים המפתיעה, וכמובן על התמנון שלא איכזב ונצלה בדיוק במידה הנכונה (ואם אכלתם פעם תמנון סולייתי או ריירי מדי, אתם יודעים כמה זה חשוב).

airalo ad
סביצ׳ה טונה, סלמון וסי-באס

אבל ההפתעה האמיתית של שלב הראשונות הגיעה דווקא מכיוון ה׳טאקוס׳ – טאקוס של סופט של קראב (סרטן בקליפה רכה) עם מחית אבוקדו ממכרת. הטאקוס הללו היו כל כך ממכרים שכמעט התפתינו להזמין עוד קצת מה-#%$ הזה, אבל אז נזכרנו שכדאי לגוון קצת, אז הזמנו טאקוס אחרים, הפעם טאקוס קריספיים של סלמון, עם גבינת שמנת ועירית, שהיו כשלעצמם נפלאים, ויתכן לו היינו טועמים אותם לפני הסופט של קראב היינו עפים יותר, אבל זה לא בדיוק היה כוחות (תחשבו על לצפות ב׳שליחות קטלנית 2׳ ואז בסרט הראשון), אבל בגדול תסמנו לעצמכם – סקשן הטאקוס ב-COYA הוא לא סקשן שכדאי להתעלם ממנו!

פרסומת של מסעדת מזל בלונדון
רשמו לפניכם לא לוותר על הטאקוס (ואם אתם בקטע אז גם התמנון מצויין)

אחרי עוד שני פיסקו סאוור, הגיעו העיקריות: פילה סי באס בסגנון צ׳יליאני עם ירקות מוחמצים, שהיה פשוט מעדן, לצד צלעות כבש עם רסק חצילים וצ׳יפס שום. צלעות הכבש היו כיפיות ועסיסיות, אבל אני חושב שעם כל הכבוד העצום שיש לי (ויש לי) לצלעות כבש, יש גבול לכמה שאפשר להוסיף ולהחמיא לדבר שהוא כל כך טעים בפני עצמו. אז כן, הצלעות היו מעולות, אבל כשחושבים על זה, צלעות כבש טובות לא צריכות שום טררם מסביבן מלבד אולי מלח ופלפל, ואכן לא נרשמה תרומה משמעותית מצידם של החציל והשום. נראה לי שזו תהיה אחת מהפעמים האחרונות שאני מזמין צלעות כבש במסעדה כזו.

לעומת זאת פילה הסי באס הפתיע ובגדול. סי באס זה דג שאני אוהב לאכול בשלמותו, לא דווקא בפילה, אבל הפעם משהו בהכנה ובזיגוג שלו היה פשוט נהדר. הוא היה חמאתי, קצת קראסטי מבחוץ ומבפנים רך אבל עדיין בשרני (אין דבר שאני שונא יותר מדג עם מרקם ג׳לטיני, ולשמחתי זה ממש לא היה במקרה), ועם טעם נהדר שיש בו רמזים עדינים בלבד למתקתקות. גם אשתי עפה על הסי באס, בצורה כזו שהיא כמעט התעלמה מהתוספת שהזמנו לידו – תפוחי אדמה קריספיים עם רוטב עגבניות פיקנטי וגבינה מותכת – תוספת נהדרת שכמעט לא זכתה ליחס (ואשתי היא חובבת תפוחי האדמה והצ׳יפס שבנינו, לא אני).

נהגוס - פרסום לרוחב
העיקריות פילה סי-באס בסגנון צ׳יליאני עם חמוצים, צלעות כבש עם חצילים וצ׳יפס שום, ותפוחי אדמה צלויים ברוטב עגבניות וגבינה

לסיום החגיגה, קינחנו בצ׳ורוס בטעם תפוז-ליים ברוטב קרמל-שוקולד, קינוח שאני מניח שחובבי הצ׳ורוס יעופו עליו. האיכות של הקינוח בהחלט בולטת – מדובר בצ׳ורוס מעולים, רק צריך טיפה להתרגל לטוויסט של התפוז (הליים פחות הורגש).

קינוח נוסף שהזמנו היא פלטת פירות, שהיתה מושקעת מאוד אבל הזכירה לנו את אחת מהבעיות של המדינה בה אנחנו גרים – הפירות בלונדון אמנם מצויים בשפע, אבל הרבה מהם מגיעים מארצות החום במצב לא מספיק בשל, והחמיצות חוגגת. התאנים, המנגו, האננס והאפרסק למשל היו חמוצים מדי ולא מספיק בשלים. לשמחתי היו בפלטת הפירות כמה הפתעות נעימות – רמבוטן (בן דוד של הליצ׳י), גולדן ברי (״דובדבן היהודים״) ודרגון פרוט, שהוסיפו פן קצת אקזוטי למסיבה.

כל השגעת הזו הסתיימה ב-238 פאונד, בהחלט לא זול בכלל ואפילו יקר במונחי לונדון (מה גם ששתינו ׳רק׳ ארבעה קוקטיילים), אבל כשממש נהנים מרוב הארוחה, זה הרבה פחות כואב, ואפילו החלטנו שנחזור שוב לדגום עוד כמה מהמנות.

לסיכום

  • זיקוקים בפה: 4.5
  • שירות ויחס: 4.5
  • תמורה לכסף: 3

תודו לי אחר כך…