עם הגלובליזציה ואירועי השנים האחרונות, יותר ויותר ישראלים חושבים על רילוקיישן ללונדון או לערים אחרות באנגלית דוגמת מנצ’סטר, סאות’המפטון וכדומה. עם החלום מגיעות גם השאלות: איפה כדאי לגור? לאיזה גנים ובתי ספר יירשמו הילדים? כמה כסף צריך כדי להתחיל? והאם צפויות הוצאות נסתרות שלא מתכננים מראש? ובעיקר – איך בכלל מתחילים את התהליך?
מאז שבריטניה יצאה מהאיחוד האירופי, ההגירה אליה הפכה להרבה יותר מורכבת. מה שהיה בעבר פשוט יחסית – הסתמכות על דרכון פולני, פורטוגלי או גרמני – כבר לא רלוונטי יותר וישראלים נדרשים למצוא מסלולים אחרים.
מיד נמשיך עם הכתבה אבל רגע לפני כן:
הנה האטרקציות והפעילויות המובילות השנה בלונדון. הן מבחינת מחיר והן מבחינת החוויה
בדיוק כאן נכנסים לתמונה יועצי רילוקיישן ואחת מהן היא דנה אבן-חן, מומחית רילוקיישן שמלווה כבר שנים ישראלים במסע ללונדון. היא מכירה לעומק את הפער בין חלום לבין בירוקרטיה ואת הדרך להפוך מעבר מורכב לתהליך אפשרי. "אפקט הדומינו לרוב מתחיל בוויזה", היא אומרת. "הבירוקרטיה הבריטית עובדת אחרת ממה שאנחנו רגילים, והוויזה היא הצעד הראשון שעליו הכל נשען".
אז מאיפה מתחילים? מסלולי הויזה האנגלית
- Skilled Worker – ויזת עבודה שמותנית במציאת מעסיק בריטי מוכר, המשמש כספונסר. היא מאפשרת לשהות ולעבוד עד חמש שנים, ולאחר מכן להגיש בקשה ל-ILR (תושבות קבע), אבל היא גם מגבילה את העובד למעסיק הספציפי. אם העבודה מסתיימת, הוויזה עלולה להתבטל.
- Global Talent – מסלול יוקרתי וגמיש יותר, שמיועד לאנשים עם הישגים יוצאי דופן בתחומים כמו הייטק, אמנות, אקדמיה או תרבות. כאן אין תלות במעסיק מסוים, והמחזיק יכול לעבוד בכל תחום שיבחר. בנוסף, הדרך ל-ILR קצרה יותר – לעיתים שלוש שנים בלבד.
- Spouse/Family Visa – מסלול לבני ובנות זוג של אזרחי בריטניה או תושבי קבע. על פניו הוא אמור להיות “הכי פשוט”, אבל בפועל זהו אחד המסלולים המורכבים ביותר מבחינה בירוקרטית וכלכלית: נדרשים מסמכים רבים, עמידה בסף הכנסה מינימלית ולעיתים גם תהליכים ארוכים. היתרון – מי שמקבל את הוויזה רשאי לעבוד, ללמוד או לא לעבוד בכלל.
"הרבה אנשים חושבים שזה עניין של כמה חודשים", אומרת דנה, "אבל המעבר תלוי ביכולת לעמוד בתנאי הוויזה ובתזמון שלה. אם לא מכירים את הדרישות לעומק, אפשר להתעכב לשווא". לכן היא ממליצה כבר בשלב מוקדם להתייעץ עם עורך דין הגירה מוסמך, כדי להבין איזה מסלול מתאים למשפחה או ליחיד, ולדייק את הציפיות.
מתי להתחיל להתארגן לפני המעבר
לדברי דנה, הוויזה היא הגורם המכריע שמכתיב את הקצב: אם מגיעים עם ויזת עבודה יש כבר פחות או יותר תאריך מעבר, וכדאי שהאיסוף והסידור של המידע יהיו מוכנים עד בערך שלושה חודשים לפני תאריך המעבר, לפעמים גם פחות, כי דירות נכנסות לשוק רק כשישה עד שמונה שבועות לפני הכניסה. באנגליה חייבים Proof of Address כדי "להתאקלם קומפלט", אבל אי אפשר לשכור נכס בלי Right to Rent, ולכן השכירות חייבת להתכנס סביב שלב הגשת הוויזה/ה-consideration/האישור.
המינימום הוא להתחיל לחפש בתים כחודשיים לפני תאריך המעבר, וחודש לפני כן לעשות את עבודת המחקר כדי לדעת לאן מכוונים כי מהרגע שהוויזה זזה זה ספרינט, לא מרתון.
הוצאות לחודשים הראשונים
החודשים הראשונים מכים בעיקר בארנק במקומות שלא מתכננים: הרבה ישראלים בוחרים להעביר את כל הבית במכולה, וזה על פניו נשמע כמו פתרון נוח אבל באנגליה זה לרוב לא פרקטי – הבתים קטנים, המסדרונות והמדרגות צרים, ורהיטים "ישראליים" רבים פשוט לא נכנסים לדירה.
גם כשמקום העבודה מממן, אנשים מגלים בדיעבד שהספה לא עוברת, המיטה לא נכנסת, והם נשארים שבועות בלי ציוד בסיסי בגלל עיכובים במשלוח – חודש, לפעמים חודש וחצי ואפילו חודשיים – מה שמאלץ לקנות ריהוט זמני, מזרנים מתנפחים ושולחנות וכיסאות מתקפלים ואז להיפטר מהם.
לזה מתווספים עלויות מכס ושחרור, ולעיתים גם צורך ברישיון עירייה לסגירת מתחם פריקה ליד הבית – עוד כסף, עוד התרוצצות. לכן מומלץ להיכנס לזה בעיניים פקוחות ולהביא רק את המינימום ההכרחי, אחרת זה ים של כסף שב-90% מהמקרים נגמר בעוגמת נפש.
חוץ מזה, כדאי להיות מודעים להוצאות על מה שנקרא פה childcare, כי אין סבא-סבתא לגיבוי, ההורים מותשים, ולפעמים הילדים נכנסים למסגרות רק אחרי כמה שבועות (בעיקר בקיץ), תקופה שדורשת עזרה בתשלום.
דנה אבן חן מציעה לחשב את עניין המכולה בזהירות: אם אין רזרבות, עדיף לשקול למכור ציוד בארץ ולקנות באנגליה דברים מותאמים – איקאה, אמזון ויד-שנייה סוגרים בית במהירות ולעיתים בזול יותר. במצבי חירום תמיד יש מי שישאיל מזרן או כיסאות, אבל זה כבר עניין של נוחות אישית.
מה לא להביא? בגדי חורף “ישראליים” – הם לא מותאמים למזג האוויר המקומי ובבתים חמים לא באמת צריך פליזים ופיג’מות עבות, קונים כאן לפי מה שבאמת מרגישים. ומה כן? "עברית" לבית: ספרים ומשחקים בעברית, מקלדת עם חריטה עברית, ועוד כמה מוצרי היגיינה מוכרים עד שמתרגלים לתחליפים המקומיים.
איך בוחרים שכונת מגורים
בחירת שכונה היא עוד רגע שבו הפנטזיה פוגשת את האקסל. קל להתאהב בתמונות של רחובות ירוקים והמלצות של ישראלים בקבוצות בפייסבוק, אבל דנה מזכירה שההמלצות הללו מאוד סובייקטיביות, וכל אחד ימליץ על השכונה שלו, גם כשהיא לא תמיד מתאימה – "לא כל אחד יפרח בהמפסטד ולא כל אחד יהנה בפינצ’לי", היא אומרת, ומוסיפה שהמסננת הראשונה שלכם צריכה להיות מאוד פרקטית: "הזרז הראשון לצמצום אופציות הוא כסף".
בין אזור המפסטד ובלסייז פארק שהפכו למוקד של משפחות ישראליות ברילוקיישן בהייטק, לבין אזור פינצ'לי הצפוני יותר שבו גרים היום רוב הישראלים שחיים בלונדון, יש פער מאוד גדול. לדבריה, משפחות שמגיעות על משכורת אחת צריכה לשקלל את הדברים בזהירות – מתחת למשכורת של 120-130 אלף פאונד בשנה קשה מאוד אפילו לחשוב על המפסטד, וגם סביב 130-140 אלף זו כבר פשרה משמעותית על הבית, בעיקר אם יש ילד בגן, שהעלויות שלו גבוהות משמעותית בדרך כלל מגן בישראל.
מעבר לתקציב, המפתח הוא התאמה אישית: מה זמן הנסיעה למקום העבודה (דלת-לדלת) מה גילאי הילדים והצורך במסגרות ספציפיות (גן או בית ספר), מידת הקרבה לקהילה ישראלית/יהודית או דווקא רצון להתרחק, והתחושה ברחוב בשעות ששוהים בו באמת – בבוקר עם עגלת תינוק, אחרי החשכה, ובסופי שבוע.
כדאי לבנות "בריף שכונה" קצר לפני שיוצאים לסיורים: מה התקציב הנטו לשכירות, מה חשוב יותר – פארק מול הבית או המרחק לתחנת הרכבת, כמה זמן מוכנים לנסוע ביום, והאם בית ספר הוא העוגן שסביבו בוחרים איפה לגור. מי שמכוון נכון את המצפן – תקציב, נסיעה, חינוך, קהילה – מגלה שהשכונה הנכונה היא לא זו שכולם דיברו עליה, אלא זו שעובדת לכם הכי טוב ביום-יום.
איך לשכור דירה
מצאתם שכונה? עכשיו הגיע הזמן לחפש דירה. כמו בערים אירופיות רבות, המסלול מובנה ובירוקרטי יותר ממה שרוב הישראלים מכירים. בלי ויזה אין Right to Rent, ובלעדיו לא ישכירו לכם שובך. לכן ברוב המקרים לא ריאלי להגיע ל“ביקור הכנה” לראות דירות ואז לחזור לישראל כדי להוציא ויזה: הסוכנויות ובעלי הדירות יבקשו הוכחת Right to Rent כבר בשלב ההצעה והבדיקות (ולרוב עד מועד החתימה), כך שהסטטוס הוויזאי חייב להיות מאושר – או לפחות בתהליך מתקדם עם מסמכים תומכים – כשנכנסים לשוק.
יש חריגים נקודתיים, אבל לא כדאי לבנות עליהם. במקום זאת, תזמנו את החיפוש לחלון ההיצע הרלוונטי (בדרך כלל 6-8 שבועות לפני הכניסה), כשהמסמכים מסודרים, ותיערכו לתהליך של כמה שבועות שכולל אימותים, בדיקות רקע ותיאומים.
מרגע שאתם יכולים מבחינה חוקית לשכור, צריך לכוון את הטיימינג של החיפוש עצמו: הקיץ הוא עונה חזקה עם הרבה נכסים, וגם הרבה תחרות, וצריך לשים לב שבדרך כלל הכניסה עצמה לא מיידית – זה תהליך של שבועות, עם אימותים, בדיקות רקע ותיאומים. מי שמגיע "כזר" בלי דירוג אשראי מקומי, בלי חשבון בנק ובלי היסטוריית שכירות, צריך לדעת איך להפוך את ההצעה שלו לאטרקטיבית בעיני בעל הבית והסוכן, אחרת יהיה קשה לנצח במרוץ (למשל להציע שישה חודשי שכירות מראש אם זה אפשרי).
דנה מדגישה שלא ״שמים צ׳קים וסוגרים״ – התהליך מובנה, עם אימותים ובדיקות רקע, ולפעמים המערכת פחות יודעת לעבוד עם מי שחסרי היסטוריה מקומית, כך שליווי מקצועי יכול לחסוך זמן ותסכול. בנוסף, חוקי השכירות נמצאים בבחינה לקראת סוף 2025 וצפויים שינויים רבים – בין השאר סביב תשלום שכר דירה מראש, אורך החוזה ואפשרויות יציאה (break clause), וכן קבלת חיות מחמד – ולכן היא נמנעת מלפרט עד שהנוסח הסופי יתפרסם.
כרגע החשוב הוא להגיע עם סטטוס ויזה מסודר כדי להציג Right to Rent, לתזמן את החיפוש לחלון ההיצע, להכין מסמכי בדיקה, ולהבין שזה תהליך של כמה שבועות, לא עסקה שסוגרים ביום.
חינוך: איך בוחרים בתי ספר
למשפחות עם ילדים, שאלת החינוך היא לא עוד סעיף ברשימת המשימות אלא ציר שמשרטט את המפה ואת ציר הזמן. ההרגל הישראלי של "נרשמים איפה שיש מקום" פשוט לא עובד כאן. כמו שדנה מזכירה, "בישראל תהליך הרישום למסגרות חינוך הוא מאוד לא פורמלי – אין כזה דבר שאין מקום בבית הספר בישראל, גם יהיו 41 ילדים בכיתה. פה הבריטים מאוד מאוד מסודרים, יהיו 30 ילדים בכיתה, ולא יותר מזה.
אם אין מקום, אז אין מקום". לכן התכנון חייב להתחיל מוקדם, ובמקביל לבחירת שכונה: הכתובת קובעת לאיזה בתי ספר זכאים לבקש להירשם, והמועדים שבהם עוברים קובעים את הסיכוי להתקבל לבית הספר.
חשוב להדגיש שהבחירה נעשית יחד עם מפת השכונות, לא בנפרד ממנה. דנה נותנת דוגמה שחוזרת אצלה: "הרבה ישראלים נורא רוצים את בית ספר ברוקלנד בהמפסטד גארדן סברבס". ואז מגיעה ההכרעה הפרקטית: או שגרים באיסט פינצ’לי, עם הטיוב והקישוריות הנוחה, או שמוותרים על קרבה לטיוב וגרים בהמפסטד גארדן סברבס ומתכננים בהתאם את הלוגיסטיקה.
בית ספר “נחשק” שלא יושב על ציר התחבורה/התקציב/הדיור שלכם עלול להפוך את היומיום למסורבל, במיוחד אם אחד מבני הזוג נוסע יום-יום למשרד. ואם בבית יש גילאים מעורבים (יסודי ותיכון), חפשו אזור שמציע היצע טוב לשניהם כדי לחסוך נדידות מיותרות.
דנה מוסיפה ש"צריך תמיד לחשוב שנים קדימה פה". לבדוק לא רק את הכניסה הקרובה אלא גם את המעבר הבא לתיכון, לראות איזה אפשרויות ממשיכות מהיסודי לתיכון, ולבחור אזור שמחזיק אתכם לאורך כמה תחנות. ככה מפחיתים סיכון לנדודים מיותרים, ועושים בחירה טובה שעובדת ביום-יום.
בירוקרטיה ראשונית
הצעד שמפעיל את כל המערכת הוא כתובת: "באנגליה כמעט כל פעולה נפתחת ב-Proof of address – חשבון חשמל/מים/ארנונה על שמכם. באנגליה חייבים הוכחת מגורים כדי ‘להתאקלם קומפלט’… אין דרך אחרת להתחיל את החיים שלך בלי כתובת" מזכירה דנה. משם מתגלגלים הלאה: פתיחת חשבון בנק (עם הדרכון והוכחת כתובת עם השם שלכם כולל איות אחד-לאחד כמו בדרכון), הקמת הוראות קבע (Direct Debits) ובנייה הדרגתית של היסטוריית אשראי. במקביל מעבירים תשתיות על שמכם – חשמל/גז/מים/אינטרנט – מצלמים קריאת מונים ביום הכניסה, ונרשמים ל-Council Tax.
ברישיונות, תבדקו מראש את הדרישות: אם אתם נוהגים, הכירו את נהלי ה-DVLA לגבי המרה/מבחנים ואישורי חניה לתושבים (Resident Permit) באזור המגורים. כדאי להירשם גם למרפאה המקומית ליד הכתובת החדשה. סדר נכון בפרטים הקטנים חוסך חודשים של חיכוך.
עבודה לבן/בת הזוג: להיכנס למעגל העבודה גם אם זה מתחיל בצעד אחורה
אחד האתגרים השקטים ברילוקיישן הוא התעסוקה של הפרטנר, כלומר מי שלא הגיע ללונדון עם עבודה מוכנה מראש. כשאין לך ניסיון מקומי, זה ממש לא משנה להם שניהלת תקציבים של מיליארדים – אם זה לא תחום גלובלי, זה לא מעניין אותם. לכן ברוב המקרים כדאי לראות במשרה הראשונה מקפצה.
הרבה פעמים צריך להגיש מועמדות למשרה מתחת לכישורים שלכם כדי שהיא תפתח דלת. זה כואב לאגו, אבל בונה מהר ‘UK experience’ שמקצר דרך לתפקיד הבא. גם כלכלית זה לא תמיד מרגיש הגיוני מיד, בעיקר אם יש הוצאות גדולות כמו גן.
בפרקטיקה: לשייף אנגלית, להגיש קו״ח בפורמט בריטי, ולהיעזר באיש מקצוע: "אני ממליצה לעשות קורות חיים עם מישהו מקצועי עם גישה לתרבות ולשפה" אומרת דנה אבן חן. ובנושא הגיוסים: "לינקדאין זה החיים … צריך פרופיל מאוד טוב ומהוקצע, זה מנוע חיפוש מקצועי". דנה מדגישה התאמת מילות מפתח, תיאור תכליתי של הישגים והרחבת רשת קשרים דרך פניות ישירות למגייסים.
למקצועות מוסדרים חשוב לבדוק רישוי מקומי מראש: "אדריכלים למשל, צריך רישיון מקומי … תחומים שבהם מסלול ההכרה בירוקרטי אבל ישים יותר – עבודה סוציאלית, ריפוי בעיסוק, פסיכולוגים, לעומת זאת ברפואה מדובר לרוב בתהליך ארוך ומורכב". השורה התחתונה של דנה: תהיו אסטרטגיים, תקבלו שהשלב הראשון הוא לפעמים זמני ופחות נוצץ, ותנו לעצמכם זמן להמיר ניסיון ישראלי לקריירה בריטית.
התאקלמות וקהילה
החודשים הראשונים בלונדון עמוסים – שפה, נהלים, חוקים, קצב חיים אחר – ולכן שווה לבנות מראש רשת תמיכה. "הקהילה זה דבר מאוד מאוד חשוב", היא אומרת, במיוחד למי שצריך אנשים סביבו כדי לפרוח. "הקהילה הישראלית יכולה להיות קרש קפיצה נהדר, זה כמו קיבוץ כזה שאוהב לקבל אנשים חדשים, רק חשוב לזכור את המחיר, זה יוצר איזשהו קוקון… זה לא מעמת אותם עם המציאות בחוץ. הם נפגשים רק עם ישראלים ומדברים רק עברית". לכן המפתח הוא איזון: להשתמש בקהילה לעוגן ונחיתה רכה, ובמקביל לפתוח דלתות לסביבה המקומית, דרך חוגים, התנדבות, מפגשי שכונה, נטוורקינג מקצועי.
דנה מציעה להיעזר גם בהכוונה תרבותית מסודרת: "יש קואוצ’ינג תרבותי. אני ממליצה לאנשים לעשות את זה… זה יסביר את כל פערי התרבות בכללי ההתנהגות של הגינות והפליידייטס … מה נהוג להביא כשהשכנים מזמינים אתכם לטי טיים". כמה צעדים פרקטיים לנחיתה רכה: להצטרף לקבוצות מקומיות (הורים, תחביבים, ספורט), לקבוע “פליידייטס” מוקדמים לילדים, לבחור יעד אחד בשבוע ליציאה מהבית (ספרייה, חוג, מפגש מקצועי), ולתת לאנגלית להשתפר דרך עשייה יומיומית. כך בונים תחושת שייכות בלי להיתקע בבועה.
לסיכום
רילוקיישן לבריטניה הוא לא “קפיצה למים” אלא פרויקט עם שלבים תלויי לו״ז וחלונות פעולה. מגדירים מסלול חוקי, מתקצבים נחיתה (פיקדון ושכירות, ציוד בסיסי, תחבורה ו-childcare זמני), משיגים כתובת אמיתית, ובוחרים שכונה דרך בריף קצר: תקציב נטו, זמן נסיעה דלת-לדלת, גילאי הילדים ומסגרות, רמת קהילה רצויה וקרבה לפארק/רכבת. בן/בת הזוג בונים “נוכחות מקומית” (זה יכול לקחת גם חצי שנה, אז לא להילחץ) – קו״ח בפורמט בריטי, פרופיל לינקדאין מהוקצע, פניות לריקרוטרים ולעיתים צעד אחד אחורה כדי לפתוח דלת. עובדים עם המערכת (עונות בשכירות, מועדי רישום לבתי-ספר) במקום להילחם בה, ומשלבים עוגן ישראלי עם חיבור יזום לסביבה המקומית. תנו לזה טווח זמן אמיתי: את ההצלחה אפשר לאמוד בצורה ריאלית רק סביב שנתיים – כשהקריירה מתיישרת למסלול בריטי, השכונה “יושבת” ביום-יום, הילדים יציבים במסגרת והמעגל החברתי כבר לא מרגיש זמני. משם, העיר מתחילה לעבוד בשבילכם.
קישורים שימושיים