תקציר הפרקים הקודמים: בשנים האחרונות המטבח האפריקני (וליתר דיוק, המערב-אפריקני – שזה בעיקר ניגריה, גאנה, סנגל, קמרון וגם קצת גמביה ובנין) הופך לאחד המסקרנים בלונדון, ועובר תהליך מרתק – ממטבח פועלים פשוט ו״סגור״ שהיה כמעט בלתי-נגיש לקהלים אחרים, הוא הופך למטבח גורמה נחשק, כשחומרי הגלם הייחודיים והטעמים הפיקנטיים והמיוחדים מציתים את הדימיון גם של חובבי המישלן והפיין דיינינג.
לונדון – בירת הפיין דיינינג האפריקני
בדומה למוזיקת האפרוביטס, שיצאה מניגריה, הצליחה להתבסס בקהילה הניגרית העצומה של לונדון ואז כבשה את העולם כולו, גם בתחום הפיין-דיינינג והאוכל האפריקני לונדון היא מובילה עולמית: שלוש מתוך שש מסעדות המישלן האפריקאיות היחידות בעולם, נמצאות ממש פה בלונדון.
מיד נמשיך עם הכתבה אבל רגע לפני כן:
הנה האטרקציות והפעילויות המובילות השנה בלונדון. הן מבחינת מחיר והן מבחינת החוויה
קבלו את אקארא!
חצי שנה אחרי שהרבצנו ארוחה מסקרנן ונהדרת באקוקו, אחת מאותן שלוש מסעדות מישלן אפריקאיות, חגגנו יום נישואין במסעדת האחות שלה, Akara, מסעדה חדשה יחסית שנפתחה באזור שוק בורו, ונקראת על שם מאכל פופולרי בשם הזה – מעין לביבות שעשויות ממחית שעועית ונפוצות בעיקר במערב אפריקה, אבל פופולריות גם בברזיל.
לאקרה נחשפתי לראשונה בדוכן של בחור מגמביה שאיתו התחלתי לשתף פעולה בשנה שעברה בסיור האוכל האפרו-קריבי שלי בשכונת בריקסטון, ועכשיו שמחתי לגלות מסעדת פיין-דיינינג שלמה שמבוססת לא רק על המאכל הזה, אלא על מנות מערב-אפריקניות עם טוויסט ברזילאי.
התחלנו עם האקרה עצמן – שתי ״לביבות״ או כופתאות העשויות שעועית, וממולאות האחת בחסילונים צלויים והשניה בבשר סרטנים. עכשיו תקשיבו קבל עם ועדה – החסילונים היו פשוט וואו, והשאירו אבק לבשר הסרטנים. זה היה כל כך טעים, שאם לא הייתי יודע שמחכות לי עוד כמה וכמה מנות, הייתי חיש מהר מזמין עוד אחד. זה רק מחזק את הטענה שלי – ששרימפס כשהם איכותיים ועשויים טוב – זה דבר שלוקח כמעט כל פרי ים אחר (כן, גם לובסטר, סורי).
הבא בתור היה שורש יאם קריספי (שעשו ממנו מעין גרטן) שהוגש עם שיטו (מעין ״סחוג״ ארומטי מגאנה). הנשנוש הזה היה יבש, משעמם והתברר כמיותר ביותר בארוחה, למרות שרוטב השיטו כשלעצמו היה טעים (אני מכיר את הרוטב ממסעדות פועלים גאנאיות בדרום לונדון, והביצוע היה לא רע גם ביחס אליהן).
סוּיה (suya) למי שלא מכיר, הם שיפודים חריפים שפופולריים במיוחד בניגריה, לרוב של בקר (אבל לפעמים גם עוף או דג), שצולים על הגריל ומפזרים מעליהם אבקה של פלפלים חריפים ובוטנים גרוסים. כאן הגירסה היתה מאוד דומה לשיפודים שאכלנו ב-Akoko, רק עם נתחי בקר ״רגילים״ במקום לשון בקר. המנה היתה טובה, אבל הזכירה מאוד סוּיה מוכרת, רק בגירסה יותר עדינה, רכה ועסיסית ממה שמוצאים בשווקים ההארדקור של פרוורי לונדון.
המנה שגנבה את ההצגה – צוואר חזיר וקרים יאם
הבא בתור היה סטייק צוואר חזיר על העצם, מלווה בקרם של יאם. הללויה. אני פשוט לא זוכר מתי אכלתי חזיר כזה רך ועסיסי כמו איזה נתח קצבים, או מתי מישהו אי פעם הצליח להוציא משהו טעים משורש היאם. מבחינתי מדובר במנה שעבורה (אוקיי, גם עבור האורז המיוחד שיבוא בהמשך) היה שווה להגיע למסעדה הזו. זה הרגיש כמו בשר מאוד רך ברוטב קטיפתי, שהיה עשיר ועדין במידה. 10/10.
דיבי (Dibi) היא מנה סנגלית של בשר כבש צלוי ומתובל, חתוך לרצועות או קוביות, עם שום, בצל ומעט חרדל. כאן עשו לה גירסה פנסית, ואם להודות על האמת, מוצלחת למדי, עם רוטב עדין, ובשר (הטלה, לא כבש כמו במנה המקורית) היה רך להפליא. בינתיים, חוץ מהיאם הקריספי, אף מנה לא איכזבה.
ואז הגיע הדג. מדובר היה בדג דניס עם משחת פלפלים סנגלית, ועליו סלט יאסה סנגלי (סלט בצל עם צנון וירוקים). הדג היה טעים ורך, ובפני עצמו אני חושב שהייתי מתענג עליו, אבל בחיי שלצד המנות האחרות הוא הפך פשוט לעוד מנה חביבה, כי החזיר בקרם יאם והאורז (הנה זה מגיע…) שהיו על השולחן פשוו גנבו את ההצגה. זה פייר? אני יודע שלא. בכל אופן, דגים שלמים שעשוים טוב ועוד עם תיבול מעניין זה אחלה – אז שוב – הצלחה.
והנה היא מגיעה: אחת ממנות האורז הטובות שאכלנו בחיינו אנו. מדובר באורז עם קוקוס וציר צדפות ועוף, בסגנון שבט Efik מדרום ניגריה ומערב קמרון. השוס: אתה אוכל אורז – ומרגיש שאתה אוכל פירות ים! מזמן לא אכלתי מנת אורז כזו עשירה ומענגת, ששמה בכיס הקטן את אורז הג׳ולוף הניגרי (אורז אדום של פלפלים ממולאים עם יחסי ציבור טובי;) וסליחה לאוהבי המנה – אבל גם כל פאייה אבר מייד. רוב הג׳וס חיכה למטה, אבל ברגע שמערבבים – מקבלים הארה קולינרית. 20/10.
עוף לאגוס – ציפייה מול מציאות
משנכנסנו למסעדה, שמתי עין על ״עוף לאגוס״, וברגע שעפנו על כל כך הרבה מנות, עשיתי 1+1 ואמרתי שמי יודע מתי אחזור למסעודה הזו, אז יאללה בוא נטעם מה זה עוף בסגנון עיר הבירה התזזיתית לאגוס. ציפיתי לעוף ספייסי ובועט, אבל בפועל העוף היה סולידי, אפילו מתקתק משהו. לא עפתי על העוף בלשון המעטה, שזה גם טוב לביקורת הזו כי אחרת הייתם אומרים שאני רק סופרלטיבים מוגזמים ולא הגיוני שהכל היה לי טעים – אז הנה! 6/10.
לקינוח, הלכנו על בופרוט, שזה סוג של דונאט ניגרי (פאף פאף) עם ״גלידת חלב״. קינוח לא ברור. למה לעשות דונאט ניגרי כל כך מינימליסטי (כשיש כבר ברחבי העיר גירסאות מעניינות בהרבה) בליווי גלידה די נטולת טעם (חוץ מסוכר) עם מרקם קרחי-משהו. ציפיתי ליותר. בנוסף לקחנו סורבה גויאבה, שהגיע עם ״מרנג״ קוקוס, שהיה יכול להיות שיחוק לו היה מדובר ביותר מחתיכה זעירה, בגודל של שלושה גפרורים צמודים. הסורבה עצמו אגב היה טעים, אבל בכללי סקשן הקינוחים די איכזב, אבל לא ציפיתי להרבה כי אפריקאים פשוט לא וואו בקינוחים. מה שכן, לצד הקינוחים הלכנו על תה לבן משמש, שהיה נהדר.
סיכום – חוויה אפריקנית טעימממה בלב לונדון
לסיכום, כש-7 מתוך 9 מנות הן שיחוק, אפשר להגיד בפה מלא אורז צדפות ניגרי – מדובר בשיחוק, ובאחת המסעדות הטובות שאכלנו בהן בשנה-שנתיים האחרונות בלאנדן! אני מבסוט מאוווד על הגל האפריקאי המרתק ששוטף את העיר, ומצפה לראות אם גם הג׳מייקנים יתעוררו מתישהו ויעשו גירסאות פיין-דיינינג למטבח שאני כל כך אוהב. עד אז – נמשיך לאכול ולדווח לכם מלונדון הטעימה 
קישורים שימושיים