אוכל מקסיקני רחוק מלהיות משהו שלונדון מצטיינת בו, יש להודות. לעומת זאת, ולשמחתנו הרבה, אוכל ספרדי זה כבר סיפור אחר.
המטרופולין הלונדוני כבר שנים ארוכות משובץ בטאפאס ברים (חלקם מעולים ממש) בכל שכונה ואזור, לצד מעדניות חמון, מסעדות עם התמחות ספרדית אזורית, ובקיצור – כל האפשרויות למי שרוצים להרגיש קצת בארץ הסייסטה, מינוס השמש ובלי לקחת טיסה.
אני מודה שאני סוג של מעריץ של ספרד בכלל, ושל אוכל ספרדי בפרט, אבל היחסים שלי עם אוכל מקסיקני מורכבים (אני בטוח שהם יתוקנו אחרי הביקור הנכסף במקסיקו מתישהו, כי ברור לי ששם זה סיפור אחר לגמרי), ואולי זו הסיבה שנהניתי יותר ממה שציפיתי מ-Decimo, שהתבררה כיותר ספרדית מאשר מקסיקנית, לפחות באוכל עצמו, שזה בגדול אומר – הרבה פחות סיכוי לנפילות.
מיד נמשיך עם הכתבה אבל רגע לפני כן:
הנה האטרקציות והפעילויות המובילות השנה בלונדון. הן מבחינת מחיר והן מבחינת החוויה
כבר שלוש שנים בערך שיש דיבור חזק על Decimo (״עשירית״ בספרדית, תיכף תבינו למה), המסעדה הלונדונית הראשונה של השף הבריטי-מקסיקני-ספרדי עטור המישלן פיטר סנצ׳ז-איגלסיאס, שחולשת על כל הקומה העשירית של מלון The Standard, אל מול תחנת סנט פנקרס (St Pancras) הגרנדיוזית (הצמודה לקינג׳ס קרוס), ומציעה לצד האוכל גם בר מקסיקני עטור קקטוסים, ונוף פנורמי עם ארבעה כיווני אוויר לונדוניים.
התחלנו במשקאות, שדווקא לא היו מעניינים במיוחד, והתבררו כחוליה החלשה של הארוחה, ושלא במפתיע, גם החלק הכי מקסיקני בה. מרגריטה עם ״קציפת סנגריה לבנה״ הצבררה כמרגריטה רגילה לחלוטין, עם קצף שהרגיש כמו קצף חלבון רגיל.
אחר כך ניסיתי משקה נוסף, על בסיס גויאבה וג׳ינג׳ר, שהיה נחמד, אבל לא יותר מזה. גם המנה שהכי רציתי לאכול, ושאולי בזכותה הגעתי למקום, הביצים עם החמון והבוקרונס, התבררה כמנה של הבראנץ׳ בלבד (מעצבן מאוד בעיני), וכל ניסיונותי לשכנע את מקבלי ההחלטות להגיש לי אותה בכל זאת, כשלו.
לשמחתי, כאן נשבר רצף האכזבות, בדמות כמה מנות מוקפדות ברמת ביצוע שהזכירה לי את מדריד, וסליחה מחברותי הברצלונאיות. סלט/ממרח הפלפלים הקלויים למשל, היה עמוק ועשיר כמו מטבוחה בבישול איטי, והלך נפלא עם הלחם הקלוי, ששחה בשמן זית מהסוג הארומטי-על, שאתה לא רוצה להשאיר טיפה מיותמת שלו בצלחת.
סלט העגבניות היה מתוק, בשרני וכל כך מלא בטעמים, וסלט הקיסר זכה לכבוד הראוי לו, עם 20 דקות (!) של הכנה מדוקדקת לצד השולחן, עם חומרי גלם ספרדיים ומקסיקנים מעולים, ומחווה לממציא הסלט, המהגר האיטלקי-אמריקני מטיחואנה – צ׳זרה קרדיני.
לסלט הנהדר הזה הייתי נותן ציון 90 מתוך 100, כי הטעם שלו היה כמעט שמימי, אבל החריפות של זרעי החרדל הטחונים (במקום אל מול עינינו) יחד עם שאר הרכיבים קצת העפילו על הטעם הכללי, והפכו את הסלט לקצת חריף מדי לטעמנו.
היו גם קרוקטים, שהתאפיינו בטעם ומרקם יותר גבינתי ופחות בשמלי, אבל איכשהו זה עבד. והיה גם חמון איבריקו, שהיה, ובכן, חמון איבריקו (לא הצטיין במיוחד, אבל עדיין טעים).
התמנון בהבנרו לא ממש היה מעניין, מעין סביצ׳ה תמנון סטנדרטי (ואני מחובבי), אבל מה שהכי הפתיע אותנו, חוץ מסלט הפלפלים הקלויים, איכות שמן הזית וסלט הקיסר, היה דווקא סטייק הפילה (!) האמת שהמון זמן שלא ״חטאנו״ בפילה (שנחשב לנתח מאוד כיפי לאכילה, אבל לא עז טעם כאנטריקוט או שייטל למשל), אבל בגלל שרצינו לנסות משהו מהגריל, וזה היה הנתח היחיד באותו יום, זרמנו – וזה היה ממש נהדר ונמס בפה, משל היה מדובר בקרפצ׳יו.
ואז הגיעו הקינוחים, ולשמחתי נראה שעשינו שתי בחירות טובות, עם שני קינוחים לא מאכזבים, ואצלי לא להתאכזב מקינוח זה כבר הישג.
הקינוח הראשון היה סוג של בצק ספוג בחלב, עם קצפת וריבת חלב ביתית, שהיה מרענן וטעים, והשני היה של גלידת תירס, שהיתה די שוס, והרגישה כמו לאכול גלידת טאקוס, שהיתה גם קרמית ולא עם מרקם קרחי מבאס כמו של יותר מדי ״גלידות״ בעולמנו. הכמה ביסים מהגלידה הזו אצרו בתוכם את הטעם הכי מקסיקני בכל הארוחה הזו.
השירות, אגב, רוב הזמן היה ממש מוקפד, והמלצר שלנו בהתחלה ובסוף, הפגין יופי של ידע והיה מאוד איכפתי ואינפורמטיבי, שזה הכי כיף.
תוסיפו לזה את הנוף, האווירה והעובדה שהמקום לפעמים פתוח עד השעות הקטנות (בעיקר בשישי ושבת, אבל תשכחו מלבוא ספונטני, כן?), וקיבלתם יופי של מקום לצאת אליו, באזור שהוא קצת מחוץ למרכז אבל עדיין קרוב מאוד אליו, ולתחנה שממנה אפשר לקחת רכבת מלונדון לפריז או אמסטרדם!
רוצים עוד? המשיכו לקרוא:
- מלון The Standard בו נמצאת דסימו
- למסעדות המומלצות שלי בלונדון
- לסקירה שלי על אוכל פרואני בלונדון
- לסיורי האוכל + גרפיטי המושקעים שלנו בלונדון
- דברים טעימים ששווה להביא מהסופר בלונדון
- למדריך השווקים המלא
