מסעדת ״דליקטסן״ הכשרה בהמפסטד: לא רק למי שמחפש אוכל כשר בלונדון

במסגרת חיפושינו אחרי אוכל כשר (עם תעודה) וגם טעים בלונדון, לטובת הקוראים והעוקבים שומרי הכשרות שלנו, הגענו אחרי הרובנס למסעדה נוספת, הפעם ״דליקטסן״ (Delicatessen) שבשכונת המפסטד בצפון לונדון, מסעדה שמגישה אוכל ישראלי/מזרח תיכוני מודרני, עם תפריט שמתאים גם למי שמחפשים מנות ״מערביות״ כמו המבורגרים וקרפצ׳יו למשל, כולל דגש על בשרים (צלעות וסטייקים למשל).

המסעדה שוכנת ברחוב הראשי של שכונת המפסטד הירוקה והיפה, בחלק התחתון של הרחוב, שמוביל לכמה סמטאות יפות וגם לפארק/שמורת טבע העצומה המפסטד הית׳ (ככה שאני לגמרי ממליץ לשלב אותה עם טיול יפה בשכונה, ולמי שרוצה לדעת לאן ללכת, אני ממליץ לצפות בסיור הלייב שלנו בהמפסטד). המיקום הפרוורי והצפון-לונדוני מתאים כמו כפפה ליד לקהילה היהודית/ישראלית של לונדון, שכאן פחות או יותר מתחיל האזור האהוב עליה. מדובר באחת מהמסעדות הכשרות היחידות כרגע בלונדון שמציעה מטבח ישראלי-עדכני, שהוא לא רק על טהרת עדה מסוימת, וגם מבחר נחמד של קוקטיילים, אבל תיכף נגיע לזה.

את פנינו קיבל דווקא מלצר איטלקי נחמד, שרואים שעובד עם ישראלים כבר תקופה (״משו משו״ ו״סבבה״ לגמרי שלטו בז׳רגון של הבחור). מדובר היה על יום חמישי בערב, ה-ערב שבו שומרי הכשרות יוצאים לבלות (ניחוש שלי, אבל נראה לי שזה המצב), שכן המסעדה הייתה מלאה עד אפס מקום, והמון צעירים חמושים בכיפות יושבים מסביב, חלקם הגדול דוברי עברית, בעוד אחרים דוברי אנגלית (הרבה מהאוכלוסייה היהודית של לונדון לא דוברי עברית כלל).

מסורות לא שוברים, בטח לא במקומות כאלה, ואם אתם קוראים אותי אתם כבר יודעים מה הדבר הראשון שאני מזמין בכל פעם שאני מגיע למסעדה ישראלית כלשהי (כשרה או לא)… נכון מאוד! גולדסטאר, והפעם אנפילטרד (אפילו יותר טוב). אחרי הלחיים המתבקש, עברנו על התפריט, ובחרנו כמה דברים שנראו לנו מעניינים.

מנות הפתיחה בדליקטסן. אם תשאלו אותי, כיפיות ומעניינות יותר מהעיקריות
מנות הפתיחה בדליקטסן. אם תשאלו אותי, כיפיות ומעניינות יותר מהעיקריות

ראשונה הגיעה צלחת העראיס. רביעיית רבעי-פיתות, ממולאת בבשר טחון מתובל (למשעי), לצד סלט משוויה. המילוי היה מענג – מתובל מעניין כמו שאני אוהב, עסיסי ונותן קונטרה יפה לקריספיות של הפיתה. ניגוב קל בטחינה שבצד, והללי – מסוג הדברים שאתה רוצה אחריהם לתת עוד שלוק מהבירה, כדי לאפס את בלוטות הטעם לקראת עוד ביס. אולי בשבילכם שם בישראל זה לא מרגש במיוחד, אבל אחרי שלוש שנים בלי ביקור בארץ, עראיס טוב זה לא פחות מתענוג.

לא מעט מההצגה של העראיס גנב סלט המשוויה, סלט של עגבניות, פלפלים ובצל שרופים, שהיה פשוט ונפלא כמו שסלט כזה צריך להיות. קולות העונג נשמעו גם מצידה של אשתי הלא-ישראלית, ואחייניתה, שהגיעה בדיוק לבקר אותנו מקנדה והצטרפה לארוחה. יופי, זה מתחיל טוב!

לצד העראיס הגיע גם ״סלט ישראלי״, שבתכלס היה יותר סלט פטוש מאשר סלט ישראלי. אני פחות התלהבתי ממנו, לא שהוא היה רע, אבל חסר היה לו קצת תיבול או אפילו אקסטרה שמן זית שירים אותו קצת.



שמעתי לא מעט המלצות על הלחמג׳ון (פיצת בשר למתקשים) של ״דליקטסן״, אז היה ברור לי שאני צריך לנסות – ובניגוד להרבה פעמים שממליצים לי על משהו והוא מתברר כרק בסדר, הפעם הלחמג׳ון היה באמת שיחוק: הבשר היה מתובל באופן דומה לעראיס (ברכות ליוצר תערובת הראס-אל-חנות של המסעדה), עם לא מעט טחינה טובה, מה שמיד הרים את הלחמג׳ון לקטגוריה נפרדת מרוב הלחמג׳ונים הטורקיים-הסטנדרטיים פה בלונדון. זה כנראה הסוד של הלחמג׳ון כאן – בשר מתובל בסגנון ״שלנו״ וטחינה, שני דברים שלא תמצאו אצל הטורקים (מי שילמד את הטורקים מהי טחינה וכיצד להשתמש בה, ראוי בעיני לפרס נובל לקולינריה). אני לא חושב שאכלתי בלונדון לחמג׳ון טוב יותר, ואם ידוע לכם על אחד, אשמח שתספרו לי עליו.

אחר כך הגיע הסולט-ביף שניצל – למעשה בשר סולט ביף מפורק בבלילת שניצל קריספית. באופן כמעט מפתיע, הבשר היה לא מלוח מדי, עסיסי, נימוח וכיפי, והקראנצ׳יות של הציפוי – מפתיעה לגמרי. לרגעים היה ממש נדמה כאילו יש משהו גבינתי או חמאתי במילוי, אבל ידוע לי שלא יקום ולא יהיה במסעדה שכזו, ככה שזה בהחלט מפתיע לטובה.

הגעתם למסעדה ישראלית/מזרח תיכונית? תקרבו את הכרובית אליכם!
הגעתם למסעדה ישראלית/מזרח תיכונית? תקרבו את הכרובית אליכם!

בשלב הזה הבנתי שאנחנו עדיין לא בשלים לעבור לעיקריות, והזמנתי כרובית, שהגיעה מטוגנת קלות, עם טחינה, מעט שקדים ורימונים. לא שציפיתי שלא, אבל בכל זאת – הטיגון של הכרובית היה מדויק מאוד – הכרובית היתה רכה מספיק, אבל גם מעט פריכה, והטחינה לא פגעה ולו במעט בקראנצ׳יות, והשילוב של השקדים הוסיף אקסטרה אגוזיות לכל העסק. תענוג.

לפני שנעבור לעיקריות – חייבים היינו לתדלק במשהו אלכוהולי. הזמנו ״סנגרייה יפואית״ שהייתה פשוט סנגרייה צוננת, מבוססת יין אדום ופירות, אבל בנוסף למתיקות שלה, הייתה לה גם חמצמצות שהזכירה לי מעט חומץ, מה שקצת הפריע לי, אבל זה אני וסלידתי מחומץ – אולי אתם תאהבו אותה.

מצד שני, הרבצנו גם מוחיטו רימונים – ודווקא זה נשמע כמו משהו שאמור להיות חמוץ מאוד אבל התברר כמרענן, לא מתוק מדי ולא חמוץ מדי – פשוט עדין, מרענן וכיפי, כמו שקוקטייל אמור להיות.

המתובלת לצד המתפרקת. העיקריות בדליקטסן
המתובלת לצד המתפרקת. העיקריות בדליקטסן

העיקריות של דליקטסן

והגענו לעיקריות. מנות הפתיחה המוצלחות הרימו את רמת הציפיה לעיקריות, ופחדנו מתסמונת ״הסטון״, ע״ש מסעדתו של השף הסטון בלומנטל ״דינר״, שבה מנות הפתיחה מפתיעות ומענגות, אבל העיקריות לא משהו בכלל. האם לחששות שלנו היה ביסוס? בואו נראה…

שתי העיקריות הגיעו יחדיו, ועד עכשיו לא ברור לי מי מביניהן היתה עדיפה, כי לכל אחת מהן היתה את החוזקה שלה. מימין – רגל של כבש בראס-אל-חנות, על פירה סלרי, עם שום קונפי וקריספי קייל. משמאל – צלעות בקר בבישול איטי (5 שעות) עם ירקות צלויים. נקודת החוזק של הכבש – התיבול המנצח. נקודת החוזק של הצלעות – הרכות והנימוחות. כל אחת מהמנות היתה טובה וטעימה בפני עצמה, עם יתרון מסוג אחר. נהננו מאוד מהתיבול הכיפי של הכבש, שהיה אגב לא גס או חזק מדי אלא פשוט ארומטי, ואגב הקייל ממש היה כיפי לנשנוש, ולצד כל זה הגיעו תפוחי אדמה שהרגישו כאילו יצאו זה עתה מקומזיץ. ולגבי המנה השניה – הבשר החליק בנונשלנטיות מהעצם, והיה רך-רך, ומהירקות הצלויים הכי אהבנו את הקישואים הקטנים. בסך הכל מדובר בשתי מנות עיקריות מוצלחות וטעימות, אפילו שאחרי מנות הפתיחה המענגות היה קשה עוד לעלות, ותוסיפו לזה גם את תחושת השובע.

הקינוחים הכשרים של דליקטסן


ונעבור למה שאמורים לעבור אליו בסופה של כל ארוחה, גם אם במסעדה כשרה: הקינוחים. וכאן כמובן ניצב בפני מסעדות כשרות האתגר הגדול ביותר – שכן, סלחו לי חברי הטבעוניים, קינוחים טובים זקוקים לרוב לדבר הזה שנקרא חלב, בין אם מדובר בשמנת או בחמאה. אחרי רצף כזה של מנות טובות, פחדנו קצת להתאכזב מהקינוחים, ולמען ההגינות, אני תמיד מגיע עם ציפיות נמוכות לקינוחי פרווה. 

ניסינו שלושה קינוחים: הראשון היה מלאבי עם פירות יער, תאנים ואגוזי מלך. בביס הראשון קצת התאכזבתי מחוסר-השמנתיות של המלאבי (נו, מה לעשות), אבל די מהר התמסרתי לרעננות שלו, ולדרך שבה הוא נתן קונטרה למתיקות והחמצמצות של הסירופ ופירות היער. תוסיפו לזה את התאנים הטריות (פרי שאני כמעט תמיד שמח לפגוש בצורה הלא מיובשת שלו), ובסך הכל יש לכם פה קינוח כיפי, מרענן וקליל, ונשאר לי רק לדמיין את האיכות הזו של התוספות יחד עם מלאבי מבוסס שמנת… פנטזיה.

הקינוח השני היה בראוני עם גלידת תות שדה וחלווה. בראוני (או פונדנט) הם מסוג ה״הימורים הבטוחים״ בקינוחי פרווה, כי בתכלס אפשר להגיע לתוצאות לא רעות ופאדג׳יות גם בלי חמאה, ואכן זה היה המקרה כאן, אבל מה שהכי הפתיע פה זו הגלידה – לא עוד סורבה נטול אופי, אלא גלידת תות שדה עשירה יחסית, עם חתיכות תות שדה של ממש, וממש השתלבה טוב עם העוגה. הדבר היחיד שהייתי משנה כאן זה מוסיף עוד קצת שערות חלווה, כי זה בקושי היה מורגש, ואולי מוריד קצת מהסירופ שוקולד, שלדעתי הוא כמעט אף פעם לא באמת מוסיף למנות (סלחו לי חובבי הסירופ הנ״ל).

אפשר לחתוך את הפרווה בסכין. הקינוחים ב״דליקטסן״
אפשר לחתוך את הפרווה בסכין. הקינוחים ב״דליקטסן״


הקינוח השלישי, והפחות טוב מבין הקינוחים, היה מעין טארט-מוס פסיפלורה שכזה, שגם הוא הוגש עם פירות יער, וחתיכות של בראוני (?), זה הרגיש קצת כמו קינוח שלא סגור על עצמו, אבל לפחות יאמר לזכותם של ״דליקטסן״ שיש מבחר יפה של קינוחים במסעדה (היו עוד שלא בחרנו). זה לא היה קינוח רע, פשוט לא טוב כמו שני האחרים, אבל לפחות טעם הפסיפלורה היה עדין, והחלק הבצקי בקינוח היה עדין ולא דחוס או יבש מדי, וזו לגמרי נקודת זכות.

לסיכומה של בליסה, מבין שלוש המסעדות הכשרות שסקרתי בתקופה האחרונה, ״דליקטסן״ היתה הטובה ביותר. מהמנות עצמן (ראשונות ועיקריות), לא היתה אפילו אחת שהיתה לא טעימה או מעניינת, וזה מאוד משמח, כי בעיני גם לשומרי כשרות מגיע ליהנות מאוכל טוב, אבל המבחר של המסעדות הכשרות-עם-תעודה בלונדון העצומה הוא קיים אבל בכל זאת די מצומצם. אבל המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת ל״דליקטסן״, חוץ מהאווירה הטובה, השירות המחוייך והאנרגטי והתיבול המרנין של המנות, זה שגם אנחנו, אנשים שלא אוכלים כשר ודוגמים אוכל מכל מטבחי העולם באופן קבוע, נהנינו, אפילו ביחס למסעדות לא כשרות.