אוכל מצרי, אוכל עיראקי-כורדי, אוכל לבנוני ושאר מעדני מדינות ערב ברחוב אדג'וור רואד | Edgware Road

מסעותי הקולינריים בעקבות תרבויות העולם בלונדון חייבים להימשך כל עוד העסקים עדיין פתוחים, ובתקווה שמכאן המצב לא יתדרדר. אז אחרי שנכנסתי חזק בקולינריה הג׳מייקנית, הפרואנית והאפגנית+ניגרית הגיע הזמן להתקרב קצת ל׳שכונה׳ ממנה באתי, המזרח התיכון, ונראה שאין רחוב טוב יותר מרחוב אדג׳וור רואוד (Edgware Road) כדי להתחיל בו משימה שכזו.

מה יש ברחוב אדג'וור רואד שגורם לו להיות כל כך ערבי?

מדובר ברחוב ארוך, שהחלק התוסס יותר שלו, שמרגיש כמו קפיצה למזרח התיכון, מתחיל במארבל ארץ׳ ומסתיים בהצטלבות עם תעלת ריג׳נטס ליד שכונת מיידה וייל. הרחוב עצמו לא יפהפה במיוחד, אבל מלא במסעדות לבנוניות, כורדיות, מצריות, פרסיות, הודיות ועוד כמה עמים.

בנוסף למסעדות, יש לאורך הרחוב כמה מאפיות ובתי קינוחים ערביים (יאמי!) לצד בתי קפה-נרגילה (Hookah או Shisha) ולא מעט מכולות, מעדניות ומינימרקטים מזרח-תיכוניים מלאי כל טוב (חזרתי הביתה מבסוט עם כמה צנצנות של כדורי לבנה עיזים האהובים עלי, שלאחרונה ממש קשה להשיג ברחבי העיר).

מה שהביא אותנו לכאן זו הדודא לשאוורמה טובה
מה שהביא אותנו לכאן זו הדודא לשאוורמה טובה

מלכתחילה חשוב להודות שמה שהביא אותנו לכאן היא הדודא לשווארמה. הסתובבנו קצת וחיפשנו שיפודים שנראים טוב. בשלב מסוים תפסו לנו את העין זוג שיפודים שמנמנים, שהשמאלי שבהם היה כבשי להחריד. הידד.

שווארמה בלונדון! יאיי!

אבל השמחה הייתה כנראה מוקדמת. אין אפשרות לצלחת, השווארמה מגיעה בראפ (לא לאפה) שגולגלה עם טחינה וטיפה כרוב ועגבניה, וקצת חריף (פה זה צ׳ילי). הבשר עצמו היה בחיתוך עבה יחסית (בעיה ידועה כאן), נטול את התיבול המעניין שאופייני לשווארמיות בארץ, והמכלול היה חמצמץ מדי. בגלל שהיינו רעבים, חיסלנו את המנה בארבעה ביסים והמשכנו הלאה.

airalo ad

בצד השני של הרחוב צד את עיננו שיפוד אופקי מעל גחלים, כמו שמכירים בארץ מ׳בנדורה׳ (חייב לציין שטעמתי בירושלים ולא עפתי). המקום (העונה לשם Dijla) היה נראה לנו כמו מה שאנחנו בדרך כלל מחפשים מבחינת אותנטיות, אז התיישבנו ותוך דקה אחת כבר שמו לנו על השולחן זוג מרקי עדשים צהובות ארומטיים ונפלאים, שהזכירו לי כל כך דווקא את מרק האפונה היבשה של סבתא.

פרסומת של מסעדת מזל בלונדון

אוכל כורדי עיראקי ביתי

מסתבר, אגב, שהגענו למסעדה כורדית-עיראקית. לאחרונה אגב אני ממש מרגיש בבית אצל הכורדים, שהם אנשים ממש נחמדים וחמים, אוהבי ישראל גדולים ומבשלים נפלא.

היינו חייבים לנסות...
היינו חייבים לנסות…

לצד המרק המעולה (ממש!) הגיעה פלטת סלטים ועליה צזיקי, סלט ירקות עם רוטב רימונים וחומוס גרוס גס, לצד סלסלה ובה זוג ׳פיתות׳ אבל בצורה שונה ממה שאנחנו מכירים, יותר כמו חצ׳פורי בצורה, אבל נימוחות וכיפיות כמו פיתת טאבון ישראלית. נייס!

נהגוס - פרסום לרוחב

הצזיקי היה ממש לטעמי, מהסיבה הפשוטה שלא היה בו שמיר (יס!). יוגורט טעים, מלפפונים, פלפל שחור ונדמה לי שמעט פטרוזיליה. מי צריך יותר. הסלט היה סלט, לא משהו יוצא דופן, והחומוס היה מפתיע למרות המרקם הלא-חלק (פחות אוהב גס), לפחות לא היו בו תוספות לא קשורות של עמים שלא מבינים בחומוס (טורקים, אני מתכוון אליכם!) אלא פשוט ולעניין חומוס עם טחינה, שמן זית ולימון (ולא חמוץ מדי כמו שנוהגים הרבה פעמים בלונדון).

ואז הגיעה מיס שווארמת הכבש – על צלחת. הרגשתי התקדמות קלה, למרות החיתוך. תשמעו אתם שם בישראל, אתם לא מבינים באיזה גן עדן של חיתוך שווארמה מדוייק אתם חיים. השווארמה הזו יכלה להיות אשכרה טובה, אם החיתוך היה יותר מדוייק. התיבול היה מעניין בהרבה מהשווארמה הקודמת, הצלייה עם מספיק קראסט ומספיק ג׳וסיות, ואמנם יחס הבשר-שומן היה הרבה יותר לטובת השומן מהנהוג בארץ ציון וירושלם, אבל ביחס ללונדון זו נחשבת שווארמה שאולי בחדרה, בהנחה שאם ממשיכים צפונה מסתתר לו איזה אמיל.

כנראה שאין מנוס מלהתרגל לשווארמה בחיתוך עלק-דק...
כנראה שאין מנוס מלהתרגל לשווארמה בחיתוך עלק-דק…

אחר כך הגיע אחד מבעלי המקום והיתה לנו שיחה מאוד חמה ומעניינת, מסתבר שיש לו חברים ישראלים ממוצא כורדי, ובגלל שהחמאתי לו על הפיתות הוא ארז לי שתי פיתות לקחת הביתה (איזה גבר!) ולהפתעתי החשבון שלנו היה רק 10 פאונד! שבעים ומרוצים (מאוד) יצאנו בחזרה לרחוב.

ידענו מבעוד מועד שנסיים את היום בארוחה מצרית דשנה, אז החלטנו לייצר רעב מחודש ע״י הליכה לאורך תעלת ריג׳נטס, בחלק המכונה ״ונציה הקטנה״, שעליו כתבתי כאן בפוסט נפרד.

אחרי השיטוט שלנו לאורך התעלה, וביקור בעוד כמה מקומות קטנים, הגענו למסעדה המצרית-הודית Mawlana, שבכניסה שלה מוצבת ׳סירה׳ ועליה כל טוב ממיני דגת הים – מבורי ואמור ועד לסי באס, חסילונים, אוייסטרים ועוד.

ארוחה מצרית שפרעה היה מעניש עליה

התגעגעתי לבורי, אז בחרתי לנו אחד (איך אני אוהב מקומות שנותנים לך לבחור את הדג/הנתח) וביקשתי שיתבלו לי בסגנון הכי מצרי-מעניין שאפשר, ושיהיה שום. הסתכלנו בתפריט ובחרנו כמה דברים שנראו לנו מעניינים חוץ מהדג – מרק פירות ים מצרי על בסיס שמנת, יונה ממולאת בפריקה (חיטה מעושנת) וקינמון, ואשתי הזמינה סרדינים, שנגמרו בדיוק, אז הלכנו במקום על כדורי פלאפל וטחינה, כי וואלה קצת התגעגענו. לוסי גם הזמינה קצת אורז בצד.

הבורי הנבחר
הבורי הנבחר

לשולחן הגיעו סלט חצילים בקארי ירוק, שהיה מעניין, סלט עגבניות שהיה בסדר, וסלט ירקות שהיה, איך לומר, לא וואו.

ראשון הגיע מרק פירות הים השמנתי. אני אהבתי, אשתי פחות. היו בו בעיקר צדפות ושרימפסונים, הוא היה במרקם סחלבי-משהו, טעם עדין והרגישו שהוא הוסמך מעט בקורנפלור או קמח, לא בהגזמה אבל עדיין. בשורה התחתונה הוא היה טעים, לא מדהים.

אחריו הגיעו כדורי הפלאפל, שהיו בסך הכל לא רעים, אבל מה זו הטחינה הזו? כנראה שרק הישראלים והלבנונים יודעים לא להרוס טחינה, בחיי. הטחינה היתה מלוחה וחמוצה מדי. והפיתות – פיתות מהזן המוזר והדקיק-יתר-על-המידה. לא טרחתי בכלל.

הדג הגיע ונראה וואו. הבשר של הדג היה נימוח וכיפי, התיבול קצת פחות – בעיני משהו בתיבול היה יותר לכיוון ההודי ופחות לכיוון המזרח-תיכוני, וקצת יותר מדי מתובל (לא מאמין שאני כחובב תבלינים גדול אומר את זה), ולטעמי גם קצת עשוי יתר על המידה. הצלחנו להנות מהבשר של הדג, אבל לא התענגנו.

פוטנציאל גדול, ביצוע סביר פלוס
פוטנציאל גדול, ביצוע סביר פלוס

היונה הממולאת היתה טעימה, אבל לא בזכות בשר היונה (שהיה טעים כמו החלקים של ברווז שהם לא החזה), אלא בזכות מילוי הפריקה הנהדר. אני אוהב פריקה, אני אוהב קינמון, אז מה יכול להיות רע?

קינוחים ב-Mua Mua

הארוחה המצרית (עם הטאץ׳ ההודי) לא השאירה מגה-חותם, אבל השירות בכל זאת היה לבבי והתעורר אצלנו חשק עז למשהו מתוק. סחלב אנחנו מכינים בבית, אז אחרי סבב תה נענע יצאנו החוצה לחפש משהו מתוק מענג. הגענו למקום יפהפה בשם Mua Mua שנראה כמו בית קינוחים מגוון עם טאץ׳ ערבי-מזרח תיכוני.

את עינינו צדה הכנאפה, שהזכירה מאוד כנאפה ישראלית, לצד סוגי כנאפה אחרים שאני מכיר ממסעדות לבנוניות. אבל היה שם גם סוג חדש שלא ניסיתי בעבר, עם בסיס מאפה דק חמאתי עם פיסטוקים, שכבת שמנת/קצפת עבה (כמו שאני אוהב) ושכבת קראסט דקיקה של סולת ושברי פיסטוק. הבעלים המליץ עליה יותא מאשר על הכנאפה, והוא כנראה ידע למה.

השמאלי כאן בתמונה הוא אחד מהביסים המתוקים המוצלחים של התקופה האחרונה
השמאלי כאן בתמונה הוא אחד מהביסים המתוקים המוצלחים של התקופה האחרונה – כנאפה בשם "לילות בירות"

הכנאפה הרגילה באמת החווירה לעומת קוביות הקרמשניט-כנאפה הממכרת שנקראת כאן "לילות בירות". איזה שיחוק של קינוח – לא מתוק מדי, הקצפת עשירה אבל לא כבדה, הבסיס כל כך חמאתי שזה מזכיר שורטברד, ובקיצור – תענוג אמיתי, וארזנו עוד שלישיה כזו הביתה.

סיימנו עוד סבב נענע והתחלנו את החזרה הביתה לדרום לונדון. עוד יום קולינרי מענג תם לו, ונותר רק לפתח את הרעב לקראת הפעם הבאה.

אגב, אני עם היד על הדופק וממתין עדיין שהמסעדה האמירתית היחידה בעיר תיפתח שוב לישיבה. כשזה יקרה אני כמובן אדווח מהשטח, אז תשארו מעודכנים 🙂

שאלות ותשובות

האם רחוב אדג׳וור רואוד (Edgware Road) בטוח?

כל רחוב אדג'וור, מלמעלה למטה די בטוח בערבים אך אם אתם מטיילים עם ילדים תרחיקו אותם מהכביש אם הם קטנים, מכיוון שהתנועה כאן כבדה ומהירה.

איזה מסעדות אפשר למצוא באדג׳וור רואוד?

יש כאן המון מסעדות ים תיכוניות וערביות שמגישות אוכל מצרי, אוכל עיראקי-כורדי, אוכל לבנוני (אבל לא רק) וקינוחים מזרחיים. הרחבתי על כך במאמר.

במה מיוחד איזור רחוב אדג'וור?

דרך אדג'וור המחלקת את Marylebone ו-Bayswater ידועה כ"לונדון הערבית". למרות זאת השם הזה ניתן לה רק לאחרונה והוא לא משקף את ההיסטוריה שלה. סתם לדוגמא, באיזור נמצא אחד מבתי הכנסת הראשונים שנבנו ב לונדון .

מה עוד יש לעשות באיזור רחוב אדג'וור?

במאמר הזכרתי שמות של מסעדות שוות בהם ביקרתי אבל אם חשקה נפשכם באטרקציות שונות או לפוש מעט אחרי האוכל, תוכלו ללכת לראות סרט בקולנוע "ODEON Marble Arch" הסמוך, לשכב על אחד הדשאים בהייד פארק, להתרענן בספא "LivingWell Health Club" או ללכת ולהעביר את הלילה במלון הנחמד הילטון לונדון מטרופול (4 כוכבים). איזור נחמד מאוד לטיולים הוא גם ונציה הקטנה הסמוך.