״לאגוס הקטנה״, זה הכינוי של שכונת פקהאם (Peckham) בדרומה של לונדון, שבה מרוכזת הקהילה הניגרית הכי גדולה בבריטניה. השכונה הזו הפכה בשנים האחרונות משכונת פשע למוקד קולינרי כשלא רק הניגרים נותנים פה את הטון.
למעשה, חוץ ממסעדות ודוכני אוכל רחוב ניגרים ומערב-אפריקנים, יש בפקהאם אפילו יותר מסעדות פועלים ג׳מייקניות. אבל זה לא נגמר רק בהקשר האפרו-קריבי. בפקהאם מצאתי גם אוכל כורדי, פרסי, אפגני, טייוואני, וייטנאמי וברזילאי, ואפילו קניתי לאשתי מוצרי גלם אוגנדיים על הדרך. מגוון בינלאומי בדיוק כמו שאני אוהב.
לכן החלטתי להשקיע בחקר הקולינריה של השכונה יומיים שלמים, ולהלן מעללי היום הראשון.
מיד נמשיך עם הכתבה אבל רגע לפני כן:
הנה האטרקציות והפעילויות המובילות השנה בלונדון. הן מבחינת מחיר והן מבחינת החוויה
התחלתי את היום בחיפוש אחר הסוּיה (Suya) המושלמת. הסוּיה היא מהמאכלים הלאומיים של ניגריה. מדובר בנתחי בקר (לרוב סינטה, כף או פלאנק) טבולים באבקת בוטנים מתובלת (בעיקר עם ג׳ינג׳ר, פלפל אנגלי והמון חריף) וצלויים בגריל, מעין גרסה אפריקנית לשניצל בקר. בדומה לג׳רק צ׳יקן הג׳מייקני, גם את הסוּיה הכי טוב לצלות ולעשן בחביות. בסודן אגב, יש מאכל דומה בשם Agashe.
כשהבנתי ש׳מוסד׳ האוכל הניגרי השכונתי סגור בגלל הקורונה, המשכתי לחפש סוּיה טובה, ומצאתי באחת מהפניות של Rye Lane דוכן בשם Suuyar שעושה סוּיה מעושנת בחבית ומתובלת היטב, והתור דיבר בעד עצמו. החבר׳ה היו מבסוטים שהגיע בחור לבנבן לנסות אוכל ניגרי (ואשתי לא היתה לידי) ולא הפסיקו לשבח את הבחור ואת הסוּיה שלו. פייר, צודקים.
אחרי שבעל הדוכן הביא לי שיפוד לנסות בזמן ההכנה של המנה שלי, הוא הכין לי מעין חמגשית ובתוכה רצועות של בקר רך באופן מפתיע (אבל אל תצפו לפחות מוול-דאן, זו התרבות הניגרית רבותי), מצופה בקראסט של תיבול בוטני-חריף אש, לצד עגבניות ובצל סגול.
העגבניות היו על תקן הורדת מפלס החריפות, ואת כל הדבר הזה שטפתי עם משקה ניגרי שהבאתי ממכולת סמוכה בשם Orijin, משקה ניגרי אלכוהולי שהוא מעין בירה מתובלת בעשבי תיבול ותמציות פרי, מעין שילוב של סיידר ויין.
- מלונות מעולים בשכונת פקהאם
- לסקירות אוכל נוספות מרחבי לונדון
- הכל על המטבח הג׳מייקני בלונדון
- אוכל פרואני בלונדון – כשהאנדים והאמזונס מגיעים לעיר הגדולה
- שכונת בריקסטון האפרו-קריבית מתעוררת לחיים
- לסיורי האוכל שלי – ׳רעבים בלונדון׳
אחרי החוויה הניגרית הכיפית והחריפה, המשכתי במורד השכונה למסעדה הכורדית Yada’s. כבר הרבה זמן שרציתי לסמן ׳וי׳ על המקום הזה, שמנוהל ע״י משפחה כורדית-עיראקית, ומגיש מנות כורדיות מסורתיות מהאזורים העיראקים והאיראנים של כורדיסטן.
המקום בדיוק נפתח מחדש אחרי הקורונה, וזכיתי לקבלת פנים חמה מאוד. מכיוון שעוד זלילות רבות היו צפויות לי באותו היום, הזמנתי ׳רק׳ שתי מנות מהתפריט, אבל רצה הגורל וקיבלתי הרבה יותר.
הזמנתי לחם חג׳ארי (הגרסה הכורדית לפרנה) ממולא בשווארמה כבש, לצד פינג׳אן, תבשיל עוף עם אגוזי מלך ורוטב רימונים שמוגש עם אורז זעפרן וסבזי. שיעור בצניעות. עברו שלוש דקות והמלצרית החביבה, מרוקאית אנרגטית ונחמדה להפליא, לפתע מנחיתה על השולחן מנות שלא הזמנתי, ומיידעת אותי שזה און דה האוס כי הם מעריכים פוד בלוגרים. גישה כלבבי.
הגיעה צלחת ארוכה וצבעונית ועליה שלל מטעמים: חומוס פיסטוק, אורז זעפרן, תבשיל עוף ועשבי תיבול, רוטב פלפלים, קישוא ממולא בחומוס וקינמון, וקובה בורגול ממולא בתבשיל של דלעת, חומוס, בצל וסומק. לצד כל הטוב הזה הופתעתי בצלחת חומוס ובשר מפורק, לצד חג׳ארי (הלחם הזה שמזכיר פרנה, וטעים כמו פרנה).
בצעתי את הלחם וניגשתי למלאכת הניגוב, כשכבר בשלב הבציעה אני קולט כמה הלחם הזה זורק אותי לפרנה המשפחתית. לחם כזה מענג לא אכלתי הרבה זמן, קראסט מושלם מבחוץ , מעט שומניות ורכות מענגת מבפנים. חומוס הפיסטוק היה יציאה, למרות שהייתי מוריד לו קצת את רמות החמיצות.
גם החומוס עם הבשר המפורק – הבשר המפורק היה מענג, אבל החומוס עצמו חמצמץ מדי וגרוס גס מדי לטעמי. את רוטב הפלפלים פחות אהבתי. אורז הזעפרן, תבשיל העוף בעשבי התיבול, הקובה והקישוא היו כולם טובים פלוס, כשהקישוא והקובה מתעלים מעל השאר כי המילויים שלהם היו מתובלים ומבושלים עם כל הלב ונגיעת הקינמון הראויה, ונרשמו ביסים מענגים במיוחד.
ואז הגיעה המפלצת. שבו רגע. פרנה עשויה היטב בקוטר אקסטרה-לארג׳ עם שווארמה כבש, חומוס וסלט. קודם כל הקראסט והנימוחות של החג׳ארי, כבר הופכת את המנה הזו לפרימיום. השווארמה עצמה נמצאת על הציר שבין שווארמה ישראלית לתבשיל כבש פרסי, רוצה לומר שהיה לה טעם טוב אבל חסר לה קצת המרקם השווארמתי. ועדיין, המכלול היה מנה כיפית לאללה. ומפוצצת.
ואם כל זה עדיין לא היה מספיק, אז הגיע אורז הזעפרן והסבזי לצד תבשיל העוף. האורז היה נהדר, והסבזי… ניחשתם נכון, חמוץ, אבל לפחות הפעם החמיצות לא הפריעה להרגיש את הטעמים של מרכיבי הסבזי. מה שהיה לי קצת מוזר היה תבשיל העוף ורוטב הרימונים ואגוזי המלך. הבעיה הייתה לדעתי ברוטב הרימונים. העוף היה רך ועסיסי בצורה שהזכירה לי את הדוכן הפרסי הנפלא בשוק ברודווי, רק ברוטב פחות טעים וארומטי.
האמת שהארוחה הזו פוצצה אותי, ועוד ארזתי לא מעט לאשתי. מפוצץ ושבע, יצאתי בחזרה לרחוב, מדדה לי לעבר התחנות הבאות, שעליהן אני מספר לכם בפרק הבא.
- מלונות מעולים בשכונת פקהאם
- לסקירות אוכל נוספות מרחבי לונדון
- הכל על המטבח הג׳מייקני בלונדון
- אוכל פרואני בלונדון – כשהאנדים והאמזונס מגיעים לעיר הגדולה
- שכונת בריקסטון האפרו-קריבית מתעוררת לחיים
- לסיורי האוכל שלי – ׳רעבים בלונדון׳
שאלות ותשובות
בשכונת פקהאם שבדרום לונדון אין תחנת רכבת תחתית, אלא רכבות עיליות ואוברגראונד. אפשר להגיע למרכז השכונה (תחנת Peckham Rye) במספר דרכים, בין השאר ברכבת רגילה (לא תחתית) מתחנת Elephant & Castle (קו חום מכיכר פיקדילי) או באמצעות האוברגראונד, אם מגיעים מפרוורי לונדון. בכל מקרה, תבדקו באפליקציית הניווט שלכם איך מגיעים ל-Peckham Rye Station.
בהחלט. בשכונה עצמה תמצאו בית קולנוע עצמאי שנחשב לטוב מסוגו בלונדון. מדרום לשכונה נמצא הפארק Peckham Rye Park, פארק יפה ודי גדול, שאם אתם מטיבי לכת ותחתכו אותו מצפון לדרום, תגיעו בסופו של דבר לפאתי שכונת דאליץ׳, מהשכונות היפות והנעימות בדרום לונדון, והאנטיתזה המוחלטת של פקהאם המחוספסת (אבל הצבעונית).
עד לפני כמה שנים התשובה היתה כן, אבל כיום שכונת פקהאם נמצאת בשיאו של תהליך ג׳נטרפיקציה, והמון צעירים עוברים לשכונה, שהופכת לטרנדית ומגניבה. עם זאת, אני עדיין לא ממליץ להסתובב שלא ברחוב הראשי של השכונה אחרי רדת החשיכה. זכרו – לונדון בטוחה כל עוד אתם לא לבד בסמטה חשוכה אחרי רדת החשיכה. ברחובות הראשיים אין בעיה.
לונדון היא מעצמה של אוכל בינלאומי. קודם כל, אני מזמין אתכם להצטרף לסיורי האוכל שלי ״רעבים בלונדון״ (בעברית או באנגלית) בשווקים ובשכונות כמו בריקסטון ושורדיץ׳, שבהם תמצאו המון מאכלי מהגרים שווים מכל העולם. באופן כללי אני ממליץ לקרוא את הסקירות שלי כאן כדי להיחשף לכמה שיותר קולינריה בינלאומית מעניינת.
