על קוריאה-טאון שמעתם? מדובר בשכונה במרכז לוס אנג׳לס, שהיא אגב השכונה הצפופה ביותר בעיר, ומלאה במהגרים קוריאנים (הערכות מדברות על 50 אלף), וכמובן לא מעט מסעדות קוריאניות. אגב, גם לנו בלונדון יש שכונה קוריאנית, שגם היא מכונה ״קוריאה טאון״, אבל השם הרשמי שלה New Malden, והיא נמצאת הרחק ממרכז העיר, בפרברים הדרום-מערביים של לונדון, באזור שכונת קינגסטון. גם אליה אני עוד אגיע, אל תדאגו.
ריכוזי מהגרים יוצרים הרבה פעמים תת-תרבות ייחודית (וקולינרית) משלהם, ודוגמה בולטת לזה הוא למשל מטבח הניקיי, המטבח הייחודי שנוצר בקרב המהגרים היפנים של פרו, ונפוץ מאוד גם כאן בלונדון. תוכלו לקרוא עוד על מטבח הניקיי בסקירה שלי על הקולינריה הפרואנית המרתקת של לונדון.
זה הרבה מעבר לאוכל קוריאני…
מסתבר שגם בקוריאה טאון, אותה שכונה קוריאנית בלוס אנג׳לס, נוצר מטבח ייחודי שכזה, מטבח שלוקח השראה לא רק מקוריאה אלא גם קצת ממקסיקו הסמוכה, מיפן וכמובן מהמדינה המארחת ארה״ב. השבוע ביקרתי במסעדה בשם Korean Dinner Party שנמצאת במתחם המסעדות הצבעוני Kingly Court בסוהו, שזה בדיוק הקונספט שלה: להביא אל לונדון את המטבח הייחודי של השכונה הקוריאנית בעיר המלאכים.
מיד נמשיך עם הכתבה אבל רגע לפני כן:
הנה האטרקציות והפעילויות המובילות השנה בלונדון. הן מבחינת מחיר והן מבחינת החוויה
התחלנו עם הוריאציה המקומית של המקום לנקניקיה – נקניקיה עם מוצרלה בציפוי קריספי עם קטשופ וחרדל. ההגשה היתה יפה, אבל את סחבק לא קונים בגימיקים. האמת שזה היה טעים, אבל לא מלהיב במיוחד.
אחר כך הגיע המוצ׳י בייקון. לטובת מי שלא מכירים, מוצ׳י הם ממתקים (ולפעמים גלידות) שמצופים בשכבה של אורז דביק, עמילן קסאווה (טפיוקה) או מיקס של השניים. מדובר היה בפיסות של אורז דביק עטוף בבייקון מקורמל, עם רוטב מתקתק. זה היה טעים ומיוחד, אבל לעיס משהו. אני קצת פחות התלהבתי, אבל קראתי שיש אנשים שבאים למקום במיוחד בשביל זה.
ההא בתור היתה מנה בשם צ׳יקין – עוף מטוגן בבלילה עם שמנת-שום ופרמז׳ן. המנה הזו היתה מאוד מוצלחת, והזכירה לי מעט לנגוש הונגרי (!) בגלל השילוב שבין טיגון לשום ושמנת. אני לגמרי רואה איך חובבי עוף מטוגן עפים על זה.
הבאות בתור היו לביבות קימצ׳י ובצל, שהיו מאוד מיוחדות, לא דומות כמעט לשום דבר שאתם מכירים. תחשבו לביבה במילוי חרפרף-מתקתק-מלוח, עם ציפוי קריספי ומילוי מאוד רך. אני לא חובב קימצ׳י דגול, ובכל זאת זה היה נחמד. לא משהו שהייתי מזמין שוב, אבל נחמד.
הצד המקסיקני במשפחה: קבלו את אל פסטוררררר
ואז הגיע האל-פסטור צוואר חזיר (!) אל פסטור זו המקבילה המקסיקנית לשווארמה, רק שלרוב מדובר בבשר חזיר, ובמקום שומן שמים מעל השיפוד אננס שמגיר על הבשר מיצים שמרככים אותו. לצד ה״שווארמה״ המקסיקוריאנית הזו, הוגש קולסלואו אסיאתי (סוף סוף קולסלואו בלי מיונז ועם טוויסט אסיאתי, איזה כיף!), מתבלים קוריאנים וטורטיות תירס לגלגול. נתחיל בטוב: הבשר היה רך ועסיסי, והשתלב מצוין עם הקולסלואו והרטבים. הטוריטיות היו טורטיות תירס, שזה לרוב טוב, אבל היה להם פיניש קצת מריר, שזה אולי הדבר היחיד שפחות אהבנו במנה.
אחר כך הגיע כלי חרס ובתוכו תבשיל בסגנון ביבימבאפ עם קימצ׳י, תפחי אדמה, פטריות, אורז, טופו וחלמון ביצה. התבשיל היה חמצמץ, אבל לא מדי, עדין למדי בטעמים ובעיקר הרגיש לי כמו משהו בטעם ספציפי שצריך להתרגל אליו.
והיה גם סלט חמוד ומרענן של פנצ׳טה קריספית, אבוקדו, בצל סגול, רוטב שומשום וכוסברה.
ולסיום – כמה מילים על הקוקטיילים
מדובר בקוקטיילים יצירתיים ומושקעים ברמה שלא מביישת בר קוקטיילים בוטיקי. היה כאן למשל קוקטייל עם ליצ׳י, וודקה תות, אלו ורה וממתק בצורת הלו קיטי, או קוקטייל אחר של קוקוס, חלב שקדים, רום ומרשמלו שרוף, ככה בשביל שיהיה מעניין.
ומילה על השירות
המארחת/מלצרית האיטלקיה שלנו היתה כל כך נחמדה, שירותית, אינפורמטיבית וחביבה שזה פשוט תענוג. לאחרונה אני מתענג ממש על השירות של מלצריות ומלצרים איטלקיים או סיציליאנים פה בלונדון (יש המון), והם לרוב מאוד אדיבים, נחמדים ואנרגטיים.
והפסקול – היפ-הופ איכותי כמו שאני אוהב, בהתאם לווייב הלוס-אנג׳לסי של המקום. ניגנו שם שירים של כמה ראפרים מחתרתיים ואלטרנטיבים שגרמו לי להרגיש כאילו אני באמת מעבר לאוקיינוס, או שמישהו חיבר את אחד מהפלייליסטים של הספוטיפיי שלי.
נכון שלא את כל המנות כאן אהבתי, ונכון שאני עדיין מתקשה לחבב את המטבח הקוריאני, שיש בו כמה אלמנטים שאני פחות מחבב (מתיקות במנות, מיונז, תיבול מינימליסטי או לא קיים), אבל אני מודע לעובדה שיש המון אנשים (כולל חלק נכבד מהקוראות והקוראים שהגיעו עד הלום) שיתחברו יותר ממני לטעמים הללו, ואני גם חושב שבסך הכל מדובר במסעדה שמציעה חוויה מעניינת – מנות מקוריות, קונספט מעניין, אווירה ושירות מרנינים וקוקטיילים ששווה לדגום.